יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

יוליה לטינינה - כנסיית ההתחממות הגלובלית

 Image result for latynina
 
פורסם במקור ב:
https://novayagazeta.ru/articles/2019/11/30/82935-tserkov-globalnogo-potepleniya
צילום: דאריה וורונצובה


"
רבים מבני הסמכא הראויים לאזכור
היו בטוחים שלאורך זמן
מזג האוויר והאקלים נוטים להשתנות"
קולמלה, De Re Rustica המאה הראשונה לסה"נ.

במשך אלפיים השנים האחרונות, לעתים קרובות נאמר לאנושות שעוד מעט הכול הולך פייפן בוודאות. עוד מעט האפוקליפסה, ארבה ולו עטרות של זהב, רכבים של אש ולשם[1], בצורת, שיטפונות, כוכב ושמו לענה, המים יהפכו לדם; בקיצור, סוף העולם.
מגפות המוניות הקשורות לציפייה לסוף העולם תקפו את האנושות על בסיס קבוע.
במאות ה-5 וה-6, כתוצאה מאותה הציפייה, המאמינים עזבו בהמוניהם לגור במדבריות, שם עמדו על רגל אחת, מכוסים בצואת עצמם, ואילו הגברות העשירות הורישו בהמוניהן את נכסיהן לכנסייה, אשר היא לבדה לקחה על עצמה במצב כה קשה, וכמובן שללא כל תמורה, להציל את נפשן.
במאה ה-14, בתקופה של התקררות גלובלית ומגפת דבר, התהלכו ברחבי אירופה תהלוכות של פלגלנטים. האנשים הנפלאים הללו הסתמכו על עדות רצינית, מהימנה ומתועדת היטב, והיא - מכתב משמיים אשר ירד ברוב עם על מזבח כנסיית הקבר בירושלים. נאמר שם שהאל התאכזב מבני האדם ושלח עליהם רעידות אדמה, שיטפונות, בצורות, רעב, דבר ומלחמות, והתכוון להכחיד אותם לגמרי, אבל אז מרים הבתולה והמלאכים כרעו לרגליו, והתמלאו רחמיו. הוא הודיע שאם בני האדם יחזרו בהם, והמאמינים ילכו בערים בתהלוכות ארוכות כשהם מצליפים זה בזה, אז סוף העולם יימנע.
בשנת 1534, האנבפטיסטים, אשר ציפו לסוף העולם, השתלטו על העיר מינסטר. האנשים האלטרואיסטיים הללו החרימו מיד את כל רכושם של הלא-מאמינים, הפכו את הנשים לרכוש ציבורי, והמשיח שלהם ערף באופן אישי בכיכר העיר את הראשים של אלה שלא הסכימו עם המסר.
גם היום מספרים לנו שסוף העולם קָרֵב. "העולם יגיע לקצו בעוד 12 שנים אם לא נתחיל לעסוק בסוגיית שינוי האקלים", הכריזה הסוציאליסטית אלכסנדרה אוקסיו-קורטז. "אנו עומדים בפתחה של הכחדה המונית", הצהירה נערת בית ספר שבדית, גרטה טונברג. במטרה למנוע את סוף העולם, התחילה גרטה להשתמט מבית הספר בימי שישי, ואחרי שהיא נאמה באו"ם, מיליוני תלמידי בית ספר הצטרפו אליה. הפעם האחרונה שכמות כזאת של נוער ויתרה על בית ספר הייתה במשמרות המהפכה האדומות של מאו דזה דונג. במטרה למשוך את תשומת הלב לסוף העולם המתקרב, חברי "המרד בהכחדה" חוסמים את רחובות לונדון ושופכים תמיסה בצבע אדום בהיר על בניין משרד האוצר. "הזמן הולך ואוזל", הם אומרים.
צריך להגיד שהזמן הולך ואוזל זה זמן רב. הרי סגן נשיא ארה"ב אלברט גור ניבא שהעולם יסתיים בעוד עשור, ועשה זאת ב-2006. שנתיים מאוחר יותר, גור הכריז שהקרח בקוטב הצפוני יימס כולו תוך חמש שנים. צ'ארלס, נסיך ויילס, הכריז ב-2009, שיש לנו 96 חודשים להציל את העולם. מדען האקלים, מרצה באוניברסיטת קולומביה, ג'יימס האנסן, הכריז ב-1988 כי עד שנת 2000 כביש הווסט-סייד, הפרוש במנהטן במקביל לנהר ההאדסון, יכוסה במים (the West Side Highway will be under water). תכנית האו"ם להגנת הסביבה (UNEP) הכריזה ב-2005 כי ב-2010 יהיו בעולם 50 מיליון פליטי אקלים. הם אפילו פרסמו מפה מפורטת אשר הראתה מאיפה בדיוק יימלטו המסכנים. ב-2010 התברר שהאוכלוסייה באזורים שהיו אמורים להתרוקן גדלה, והאו"ם מחק באופן אורווליאני את הקישור.
אבל זה לא עצר את שטף הנביאים. הם ממשיכים לחזות בצורות, שיטפונות, סופות טייפון והוריקן. הם מספרים שעד סוף המאה 400 מיליון איש ימצאו את עצמם מתחת למים, שסהרה תתרחב ותהפוך את הסאהל הקרוב אליה למדבר, שגז המתאן הקפוא בקרקעית אוקיינוס הקרח הצפוני ישתחרר, שכדור הארץ יהפוך לנוגה, שיבוא הכוכב ושמו לענה, רכבים של אש ושלג - והכול ניתן למניעה רק אם השלטון על העולם יועבר לידי אנשי הרצון הטוב מהוועדה המיוחדת לשינוי האקלים, ואם הקפיטליזם יושמד. ובכלל, זו לא הפעם הראשונה שמזהירים את האנושות שהיא עומדת בפני כליה, כמובן, אלא אם כן אותה אנושות תעביר מיד את כל הטוב, את הבית, את החמור, את השכן, את האישה ואת כל הנכסים לידי אותם האנשים המזהירים אותה, וגם תעביר לאותם אנשים את הזכות לקבל במקומה את כל ההחלטות.
זו לא הפעם הראשונה שמזהירים את האנושות שהיא עומדת בפני הכחדה, ויש לומר שבפעמים הקודמות היה לדבר יסוד. גם במאה החמישית וגם במאה הארבע-עשרה האנושות סבלה ממלחמות וממגפות נוראיות. הרעב היה חלק יומיומי מחיי האדם. מגפת הדבר בימיו של יוסטיניאנוס, בשנים 541-542, השמידה 25 מיליון בני אדם. בשנים 1315-1317 גבתה הקרה אשר תקפה את אירופה כתוצאה המתקררות האקלים 10% מכלל האוכלוסייה, ומגפת הדבר שבאה בעקבותיה, שנגרמה בסופו של דבר גם כן על ידי ההתקררות, רוקנה את אירופה עד כדי כך שבמקומות מסוימים בצרפת האוכלוסייה במאה ה-19 הייתה קטנה מזו של תחילת המאה ה-14. בין השנים 1692 ל-1694 השמיד הרעב בצרפת 15% מהאוכלוסייה, 2.8 מיליון איש. הרעב הגדול באירלנד בשנים 1845-1849 השמיד רבע מאוכלוסיית אירלנד.
אנו יכולים בהחלט להבין את הלך הרוח של הפלגלנטים, אשר הבחינו בקור, הרעב והדבר הפתאומיים שבאו לעולם, וניסו להסיק תמונה כוללת מהמצב.
אבל היום, לראשונה בעשרות אלפי שנות הקיום האנושי, כל הצרות הללו הן היסטוריה. המגפות הנוראיות מאחורינו. כפי שיובל נוח הררי העיר באופן ציני בספרו האחרון, בעולם המודרני אתם צפויים יותר למות מצריכה עודפת של המבורגרים מאשר מרעב.
מי שגר במדינות המפותחות יכול למות מהתקף לב, שבץ מוחי, להידרס על ידי מכונית, אבל הסיכוי שבעת מלחמה שכירי חרב יפרצו לביתו וירצחו אותו שווה לאפס בכל יבשת אירופה, זולת דונבאס[2].
העלייה הרדיקלית בתוחלת החיים והשיפור באיכותם התרחשו בזכות הטכנולוגיה המודרנית וכלכלת השוק. אבל השיפור הזה הוא בדיוק הדבר שעליו מכריזים נביאי האפוקליפסה החדשה שהוא החטא שדינו מותה של האנושות, הדבר אשר יביא להשמדתה. מתברר, כך הם מספרים, שהעולם הקפיטליסטי המודרני הרודף אחרי הרווח שורף פחם, נפט וגז, ופולט לאטמוספירה מיליוני טון CO2 - פחמן דו חמצני (פד"ח). ופחמן דו חמצני הוא רעל קטלני אשר משנה את חומציות האוקיינוסים, וגז חממה אשר גורם לאטמוספירה להתחמם. בקרוב מאוד, כך מבהירים לנו, בעקבות תגובת שרשרת בלתי נשלטת של התחממות, הצמחים ובעלי החיים ייכחדו, הים יעלה במאות מטרים, סופות טייפון והוריקן ימחקו את שאריות החיים מעל פני כדור הארץ והעולם ימות.
גזי החממה, מספרים לנו, הם הגורם העיקרי מאחורי שינויי האקלים. ואילו ההתחממות המתרחשת (מתחילת המאה ה-20 כדור הארץ התחמם בכ-0.8 מעלות) היא אסון נוראי. הדרך היחידה לעצור את האסון הזה היא רק אם נעקור מן השורש את כל המאפיינים של הציביליזציה הארורה הנוכחית (זאת שהשמידה את הרעב, את המגפות ואת מלחמות, זאת שהמציאה את החיסונים, המטוסים והמחשבים) ואם נעביר את השליטה בעולם לידי אנשי הרצון הטוב ושונאי הבצע.
ויחד עם זאת, מסבירים לנו שלהבדיל מיוחנן הקדוש, כל הנבואות העכשוויות מבוססות על מדע. ועם מדע, אתם יודעים, לא מתווכחים. מדע זה עניין רציני. זה לא איזה מכתב שמימי שירד לכנסיית הקבר בהמון עם.
נו, אם זה מדע, הבה נתחיל ממדע.
מדע?
נתחיל מכך שכל האירועים המשמעותיים שקשורים להתחממות הגלובלית, בין אם זה הנאום של גרטה טונברג, או ה-Green New Deal של אוקסיו-קורטז אשר יעלה 600 אלף דולר לכל משק בית, אין להם שום קשר למדע. בדיוק כמו תנועת המרד בהכחדה, ה-Extinction Rebellion, אשר נוסדה כתוצאה מהתגלות שהתקבלה במהלך "טריפ" נרקוטי, ושעיקר דרישתה להכריז על "מצב חירום אקלימי" ולהעביר את השלטון לידי "ועדה אזרחית לנושא האקלים וצדק סביבתי".
אין זו דרכם של המדענים. איש לא חוסם כבישים מתוך תמיכה בתורת היחסות, ולא מארגן הפגנות תחת סיסמא "אמרו כן לחוק אוהם".
אבל זו כן דרכן של שיטות התעמולה הרגילות, בעזרתן מיעוט קטן אך מגובש מנסה לכפות את האידאולוגיה שלו על הסובבים. מיעוט כזה מפעיל לחץ על הסביבה תוך שהוא מקדם את רעיונותיו, בשעה שהוא משמיד, במקביל, את המוניטין של כל אדם המעז לעמוד בדרכו ויוצר בפניו קשיים. לא זו הדרך בה נפוצים הרעיונות המדעיים.
אבל זו הדרך בה נפוצות הדתות והאידאולוגיות הטוטליטריות, אשר בימינו מכנות את עצמן לעתים קרובות כמדע. "מדע" היה בין היתר הקומוניזם המדעי. יתרה מכך, בברית המועצות התקיים קונצנזוס של 100% בין המדעים, הפרופסורים וחברי האקדמיה, לפיו הקומוניזם המדעי היה מדע.

פד"ח אינו רעל, אלא אבן הבניין של החיים

אתם יכולים להגיד לי - העניין פה הרבה יותר רציני. אם לא נגביל את כמות הפד"ח באטמוספירה, העולם ייכחד. כך מתאר אחד הפעילים של Extinction Rebellion את רגשותיו. "כאשר התחלתי לקרוא את המאמרים המדעיים הללו, אשר תיארו בשלווה וללא כל רגש איך תיראה התחממות ב-3 מעלות, מה יקרה לאנשים ולמערכות אקולוגיות שלמות, לא יכולתי להאמין לזה. הדבר הותיר אותי במצב של מעין פאניקה שלווה, והכול השתנה". (As I began to read these academic papers, which calmly and without emotion described what 3C warming would look like, what would happen to people and entire ecosystems, I could not believe it. It left me with a calm sort of panic and everything changed). והנה לנו גרטה טונברג. "בני אדם סובלים, מתים. מערכות אקולוגיות שלמות נהרסות. אנו עומדים בפני הכחדה המונית. ואתם רק מדברים על כסף, מאכילים אותנו במעשיות על הצמיחה הכלכלית המתמשכת. איך אתם מעזים?... אתם - התגלמות הרוע".
"קשה לישון בלילה, כשהעבודה היומיומית שלך היא קץ הציביליזציה האנושית" (When the end of human civilization is your day job, it can be hard to sleep at night)  - כותרת קורעת לב של מאמר מאת ג'ון ריצ'רדסון ב- Esquire.
ועל כל אלה תשובתי היא: רבותיי, אתם יכולים להירגע. העולם לא ייכחד.
נניח לצורך הפשטות, שיתגשמו התחזיות המפחידות ביותר של האלרמיסטים האקלימיים, האנושות שרפה את כל הפחם, וכמות הפד"ח עלתה פי 10.
נו ו-?
בהיסטוריה של כדור הארץ כבר הייתה תקופה בה ריכוז הפד"ח עלה על זה הנוכחי כמעט פי 20. זה היה תור הקמבריון. ואילו בתור הדבון הריכוז היה פי 12. וכפי שאנו יודעים, כדור הארץ לא התבשל והחיים לא נכחדו. להפך, זה היה התור שבו החיים פרחו.
הביוספירה הייתה עצומה. סך הביומסה היה גדול כמה מונים מהיום. דבון הוא התור שבו העצים החלו לצמוח על היבשה. למרבה הצער, בתור הדבון טרם התקיימו פטריות קסילוטרופיות, המפיקות אנזימים המסוגלים לפרק לינגין. בתרגום לשפה הפשוטה: העצים לא נרקבו. במקום זאת הם הפכו לפחם ולנפט, ובכך דיללו את פד"ח באטמוספירה. היום אנו מחזירים לאטמוספירה את הפד"ח שיצא ממנה בתחילת הופעת הביוספירה, וזה משפיע עליה בצורה מאוד חיובית.
שלושים השנה האחרונות של תצפיות לוויינים מראים שככל שיש יותר פד"ח שלושת רבעי כדור הארץ הפכו לירוקים יותר.  Т. н. GPP, Gross Primary Production, המדד המכמת את התפוקה היומית של הביוספירה צמח ב-20 שנה עד 2008 ב-6.2% וממשיך לצמוח.
אנחנו לא יכולים להחזיר לאטמוספירה את כל הפד"ח שהיה בה כשהחיים רק התחילו. העניין הוא שהיות שפד"ח הוא יסוד החיים, לא רק העצים השתמשו בו. יצורים ימיים רבים למדו לייצר את הקונכיות והשריונות שלהם מפד"ח המומס במים וסידן. וככל שהקונכיות שקעו לתחתית אחרי מות היצורים, כך יצא פד"ח מהמחזור.
בכל פעם שאתם מסתכלים על המבנים הלבנים של מוסקבה, הבנויים מאבן גיר, על עמודי השיש של הפרתנון או על ההרים הצחיחים של מדבר יהודה הצופים את פני ים המלח, או סתם כותבים בגיר על הלוח, אתם רואים קוודריליון טון של פחמן שהוצא מהאטמוספירה באופן זה, בייחוד בתור הקרטיקון, ולמרבה הצער לא נמצאה שום פטרייה שהצליחה לעכל את הגיר.
כתוצאה מכך, החיים על פני כדור הארץ כמעט חיסלו את עצמם. בשיא עידן הקרח האחרון, ריכוז הפד"ח באוויר נפל לכדי 180 ppm[3], ואילו בתחילת המאה ה-19 הוא עמד על 280 ppm. הגבול התחתון, שלמטה ממנו הצמחים מפסיקים לצמוח, עומד על 150 ppm בלבד. עוד כמה מיליוני שנים של משקעי הגיר - והחיים על פני כדור הארץ היו נפסקים מעצמם. כפי שאומר פטריק מור (Patrick Moore), אחד ממייסדי "גרינפיס": "פליטת הפחמן הדו חמצני בידי בני האדם הצילה את החיים על פני כדור הארץ מרעב בלתי נמנע והכחדה שהיו נובעים מהיעדר פד"ח. אם נשתמש באנלוגיה של שעון אטומי, אם נחשוב שגיל העולם הוא 24 שעות, היינו 38 שניות לפני חצות בטרם הצלחנו לשנות את המגמה של סוף העולם." (Human emissions of carbon dioxide have saved life on Earth from inevitable starvation and extinction due to lack of CO2. To use the analogy of the Atomic Clock, if the Earth were 24 hours old we were at 38 seconds to midnight when we reversed the trend towards the End Times. If that isn’t good news I don’t know what is. You don’t get to stave off Armageddon every day).
אחזור שוב. רוב זמן קיומו של העולם הריכוז של פד"ח באוויר היה גבוה יותר מאשר היום, ושום דבר נורא לא קרה.
אם אתם לא מאמינים לי, תאמינו למטאורולוג מקצועי, ג'וזף ד'אלאו  (Joseph D'Aleo), יו"ר בדימוס של הוועדה לניתוח וחיזוי מזג האוויר של האגודה המטאורולוגית האמריקאית, והמייסד של השרות המטאורולוגי של The Weather Channel. במאמרו "12 דברים על שינוי האקלים הגלובלי אשר לא תקראו בתקשורת", ד'אלאו מזכיר, בין היתר, כי "תכולת הפד"ח באטמוספירה היום היא מינימלית ביחס לתקופות האקלימיות והגאולוגיות הקודמות. כך למשל בקמבריון, לפני 550 מיליון שנה, תכולת הפד"ח באטמוספירה הייתה גבוהה פי 20, ולא התחולל שום 'אפקט חממה בלתי הפיך'".  (Reconstruction of paleoclimatological CO2 concentrations demonstrates that carbon dioxide concentration today is near its lowest level since the Cambrian Era some 550 million years ago, when there was almost 20 times as much CO2 in the atmosphere as there is today without causing a “runaway greenhouse effect”).
תאמינו, אם תוכלו, לפיזיקאי אמריקאי נודע, מרצה באוניברסיטת פרינסטון, וויליאם האפר (William Happer), אשר מזכיר לנו שתכולת הפד"ח באוויר בסוף המאה ה-19 הייתה קרובה בצורה מסוכנת לסף המינימום, אשר תחתיו החיים על פני הארץ היו הופכים לבלתי אפשריים.
יחד עם זאת, סף המקסימום אשר אינו נוח לאורגניזם האנושי נקבעה על ידי הצי האמריקאי ב-8000 ppm, ואילו בנאס"א חושבים שאם טיסת חלל נמשכת מעל 1000 יום, ריכוז הפד"ח בתחנת החלל לא צריך לעבור את רמת ה-5000 ppm. הרמה הנוכחית – 407 ppm, נמוכה לא רק ביחס לנתוני קיצון, אלא אף לנתונים האופטימליים לביוספירה.
תאמינו, אם אפשר, לחתן פרס הנובל לפיזיקה איבאר גיאבר (Ivar Giaever), אשר מזכיר ש"הצמחים בנויים למערכת עם ריכוז פד"ח גבוה הרבה יותר" (Plants have a system which is geared to the much higher consentration of carbon dioxide).
ובדיוק מסיבה זו, ההשפעה המאומתת היחידה שנובעת מהגדלת ריכוז הפד"ח נכון להיום היא שכדור הארץ הולך ונהיה ירוק יותר. מ-1981 שלושת רבעי הכוכב הפכו לירוקים יותר, והיבול צמח ב-95 אחוז, מה שתרם באופן מובן למלחמה ברעב. כפי שמעיר בצדק פרופ' זאצ'ון דז'ו, הדבר משול לכך שבעולם הייתה מופיעה יבשת ירוקה בגודל כפול מזה של ארה"ב.
אמליץ לכם לקרוא את המאמר של דז'ו עצמו ב- Nature, או מאמר שראה אור לאחרונה ב-2019 ב- Nature, Chen et al, הכתוב בשיחדש המיוחד של "המתחממים" ולכן נקרא Vegetation structural change since 1981 significantly enhanced the terrestrial carbon sink, או "השינוי המבני בצמחייה מאז 1981 הגדיל את מבלע הפחם הקרקעי". לדעתי זו כותרת מופלאה, שכן, תחשבו רגע – באיזו מציאות חלופית חיים אנשים שלא יכולים לכתוב את המילה "עצים" ומכנים את הפריחה של הצמחייה "הגדלת המבלע הקרקעי".
אז שוב – אם מישהו יגיד לכם שכמות הפד"ח באטמוספירה תגדל וכולנו נתבשל כמו בסיר לחץ, בקשו בבקשה מהדובר להסביר איך קרה שלא התבשלנו בסיר הזה לפני 500 מיליון שנה בקמבריון, כשבאוויר היה פי 20 פד"ח.
כשמסבירים לכם שפד"ח זה רעל, מזהם וחומר מסוכן, זה שקר. זהו חומר חיוני לביוספירה שהיה במחסור חמור, שכן הביוספירה כמעט חיסלה את עצמה. ואחרי שהאדם התחיל להחזיר את החומר הזה לביוספירה התחילה מה שאפשר לכנות, על פי הביטוי המוצלח של מאט רידלי, לא ההתחממות הגלובלית כי אם ההורקה הגלובלית.

אם המודלים המדעיים אינם תואמים למציאות - אז הם לא מדעיים.

תמיד מפחידים אותנו בכל מיני מודלים מדעיים, שלפיהם הטמפרטורה תעלה במעלה אחת, שתיים, שלוש, וכן הלאה עד אינסוף.
לכל המודלים הללו יש רק בעיה אחת. הם לא תואמים למציאות הנצפית.
נחזור שוב לנאומו של חתן פרס הנובל איבאר גיאבר מ-2012. הוא מביא דוגמה פשוטה מאוד.
במאה השנים בין 1900 ל-1998, אומר גיאבר, ריכוז הפד"ח גדל מ-280 ppm ל-380 ppm. בזמן הזה הטמפרטורה עלתה ב-0.8 מעלות. האם יש פה קשר סיבתי? שואל גיאבר. ותשובתו היא שזה מאוד פשוט. בין 1998 עד לנאומו של גיאבר עברו 14 שנה. הפד"ח באוויר עלה בתקופה זו ל-396 ppm. לפי החישוב הפשוט, הטמפרטורה הייתה צריכה לעלות ב-0.1 מעלות. אבל היא ירדה. וזה אומר שאפשר לזרוק את המודל הזה לאותו המקום אליו הלכה הנבואה של הנסן על שקיעת הווסט סייד מתחת למים.
העובדה שההתחממות של שנות ה-90 נעצרה זכתה להכרה על ידי אחד מהמורים הרוחניים של חסידי ההתחממות, יו"ר היחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה (CRU UEA), פרופסור פיל ג'ונס (Phil Jones). בהתכתבות פרטית מ-5 ביולי 2005 הוא כתב: "העולם התקרר מאז 1998" (the world had cooled from 1998).
ב-2013 ה-IPCC[4] נאלצו להכיר בזה. בדוח החמישי שלהם הם הודו שב-15 השנים מאז 1998 ההתחממות הייתה 0.05 אחוז.
יתרה מכך, לא היה צורך בעצירת ההתחממות כדי להגיד שהמודלים של "המתחממים" לא מתאימים למציאות. הרי זה בדיוק הדבר אותו ציינו שני מדענים מן המעלה הראשונה – פרדריק זייץ (Frederick Seitz), אחד ממייסדי ענף הפיזיקה של המצב המוצק ויו"ר האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית בין השנים 1962-1969, והאסטרופיזיקאי רוברט ג'אסטרו (Robet Jastrow) – מי שפיקד על הנחיתה על הירח וייסד את מרכז טיסות החלל גודרד. זייץ וג'אסטרו כתבו עוד ב-2001: "אנו מוצאים שהמדע מעיד באופן ברור על כך שההתחממות הגלובלית ב-100 השנים האחרונות ככל הנראה לא מתרחשת בשל פעילות אנושית." (We find the scientific evidence clearly indicates the global warming in the last 100 years is likely not due mostly to human activities).
ומדוע? פשוט מאוד. העניין הוא שאותה ההתחממות של 0.9 מעלות במאה ה-20 הרחשה בשני שלבים. תחילה - עלייה של כחצי מעלה בין השנים 1910-1940, ואז עוד עלייה של כחצי מעלה בין השנים 1970-1990. ואילו בין השנים 1940-1970 הטמפרטורה ירדה. החורפים הפכו לקשים ביותר, מה שהיה מזל גדול לרוסים, שכן היטלר תכנן את הפלישה כשהוא מסתמך על האקלים הרך של שנות ה-30, וקיבל במקום זה את החורף הנורא של 1941, כאשר הדלק הסינטטי במכלי הטנקים התפרק לגורמיו.
הטמפרטורה ירדה בין השנים 1940-1970 עד כדי כך שאחד ממייסדי מדע האקלים המודרני, והיו"ר הראשון של CRU UEA (היחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה), הוברט לאמב (Hubert Lamb), הכריז על תחילת עידן הקרח החדש. זייץ וג'אסטרו מציינים שהתמונה הזאת של תנודות הטמפרטורה במחזורים בני 30 שנה לא תואמת כלל לתאוריה הגורסת שהטמפרטורה עולה בגלל עלייה בפד"ח. אפקט החממה לא יכול להביא לכך שהטמפרטורה יורדת. כשאפקט החממה מתקיים הטמפרטורה יכולה רק לעלות.
ובכן, התמונה הנצפית של שינויי האקלים ב-120 השנים האחרונות לא תואמת למודלים המשמשים להפחיד אותנו. אבל היא תואמת בערך למשהו אחר – למגמות של שינוי טמפרטורה החל מ-1830. שנות ה-30 של המאה ה-19 מהוות את התקופה שמדענים רבים, למשל הפלאוקלימטולוג[5] שרווד אידסו (Sherwood Idso), רואים בה את התקופה שבה הסתיים עידן הקרח הקטן.
מחזור התנודות הוא של כ-30 שנה כשהטמפרטורה הכללית עולה לאיטה בשל פעילות השמש. בין השנים 1830-1870 התחממות, בין 1870-1910 התקררות, בין 1910-1940 התחממות, בין 1940-1970 התקררות, בין 1970-1998 התחממות, והכל במגמת עלייה מתונה.
אם המודל לא תואם את העובדות, ולא מנבא ניבויים תקפים, אז המודל חסר משמעות. במדע אי אפשר אחרת. אמונה בנבואות שלא התגשמו מאפיינת תחום אחר לגמרי של הפעילות האנושית. למשל שליחיו של ישו במאה הראשונה לספירה ניבאו בביטחון מלא את שובו בעודם בחיים. הנבואות הללו לא התגשמו לא בעשרים השנים הראשונות לספירה, ולא באלף ולא באלפיים השנים שלאחר מכן. אבל חוסר התאמה זה בין המודל לעובדות כלל לא השפיע על האמונה האנושית. בצורה זהה לגמרי, למרבה הפלא, האמונה האנושית בהתחממות האנתרופוגנית הנוראה לא הושפעה מהתבדות הנבואות על ווסט-סייד מתחת למים, לא מהתבדות הנבואה על 50 מיליון פליטי אקלים עד לשנת 2010, ואפילו לא מהודעת ה-IPCC בדבר "עצירת" ההתחממות.
הטמפרטורה הממוצעת המנובאת (קו אדום), ונתוני אמת מלוויינים (ריבועים כחולים) ובלונים לחיזוי מזג אוויר (עיגולים ירוקים)
מקור הגרף. מצוטט כאן.

האקלים משתנה ללא הרף

האקלים של כדור הארץ הוא מערכת דינאמית לא-לינארית אשר תלויה בגורמים רבים ומשתנה ללא הרף. היו תקופות שבהן כדור הארץ קפא כולו, והיו תקופות שבהן יכולתם לגדל עגבניות בקוטב. יתרה מכך, ההיסטוריה האנושית משמרת תקופות שבהן העולם היה חם יותר מאשר היום. התקופות האלו הן, למשל, האופטימום האקלימי של ההולוקן (7000-3000 לפנה"ס), והתקופה הרומית החמה (המאה הראשונה לפנה"ס - המאה השלישית לסה"נ). באופטימום האקלימי של ימי הביניים (המאה ה-9 עד המאה ה-ה13) היה חם כמו היום או כמעט כמו היום.
כל התקופות החמות הללו התאפיינו בפרט אחד, שלעתים קרובות שוכחים להזכיר לנו אותו, והוא: כששאר כדור הארץ מתחמם, ההתחממות הזאת נוגעת לקווי הרוחב הבינוניים והגבוהים[6], ולא בטמפרטורות של הקיץ כי אם של החורף. כפי שהיטיב לנסח זאת פרימן דייסון: "מתחמם לא איפה שחם אלא איפה שקר".
פרימן דייסון הוא אחד הפיזיקאים הבולטים ביותר היום. אם אתם עוסקים באלקטרודינמיקה קוונטית אז בוודאי שמעתם על סדרות דייסון, ואילו אם אתם קוראים מד"ב, אולי נתקלתם שם בכדור דייסון. להבדיל מאיבאר גיאבר, פרימן דייסון לא קיבל בזמנו פרס נובל לפיזיקה על אלקטרודינמיקה קוונטית, כי הפרס מוענק רק לשלושה, ודייסון המסכן היה הרביעי. אבל בכל זאת האיש – אחד הענקים.
דייסון אומר דבר פשוט. "כן, בוודאי שיש התחממות. הייתי לפני שנה בגרינלנד וראיתי אותה במו עיני. היא מרהיבה ביותר, הקרחונים נמסים וכל היתר. אבל יש כמה דברים שמרגיעים אותי. ראשית, הציבור בגרינלנד אוהב אותה. הם אומרים שההתחממות שיפרה את חייהם".
דייסון מביא את גרינלנד כדוגמה.
אני אביא, ברשותכם, מדינה אחרת, מוכרת לרבים – שווייץ. זוהי מדינה עשירה, בה האקלים נוח, החורפים חמים, מגדלים בה ענבים בכרמים, ולאחרונה אפילו קיווי נשתל למרגלות ההרים. ותופתעו לשמוע כמה נפוצה שם האמירה: "פעם היינו מדינה ענייה מאוד". וזו אמת. שווייץ בימי הביניים הייתה אחת המדינות העניות ביותר באירופה. מדוע? כי היה שם קר. הקרחונים המתקדמים רמסו בתים, כפרים ושדות. אצטט פה מספר קטעים מספרו של חוקר האקלים בריאן פאגאן (Brian Fagan) The Little Ice Age.
פקיד ממשלתי מבקר בשנת 1616 את הכפר לה-רוזייר. "הקרחון הענק La Rosiere", כותב הפקיד שלנו, "כל הזמן מתפרע, נע ויורד מטה. 8 בתים, 7 אסמים ו-5 מחסנים נמחצו והושמדו לגמרי". (The great glacier of La Rosiere every now and then goes bounding and thrashing or descending…There have been destroyed 43 journaux of land with nothing but stones and 8 houses, 7 barns and 5 little granges have been entirely ruined and destroyed).
אותו הפקיד מבקר בכפר La Bois, שם "עדיין עומדים  ששה בתים, כולם נטושים פרט לשניים, שבהם מתגוררים כמה נשים וילדים אומללים. צמוד לכפר ומעליו מצוי הקרחון האדיר והנורא בעל גודל בל ישוער, אשר אינו מבטיח דבר זולת הרס הכפר והאדמות שעוד נותרו". (where there are still six houses. all uninhabited save two, in which live some wretched women and children…Above and adjoining the village there is a great and horrible glacier of great and incalculable volume which can promise nothing but the destruction of the houses and lands which still remain).
הכפר שאמוני (Chamonix-Mont-Blanc), היום - אתר נופש מבורך, איבד בין השנים 1627-1633 שליש מאדמותיו עקב מפולות שלגים, קרחונים ושלג, ויתר האדמות היו בסכנה גם כן. הוא תואר ב-1575 כ"מקום מכוסה בקרחונים... השדות נמחים תדיר והחיטה מתפזרת בשדה ובקרחון". בשנת 1642 הקרחון Des Bois "התקדם מדי יום למרחק השווה למעוף כדור רובה מוסקט, אפילו באוגוסט".
באותו זמן כבר הפסיקו לזרוע חיטה בסְפַר הקרח הזה - רק קצת שעורה ושיבולת שועל בשדות, שרוב ימות השנה היו מכוסים שלג. "האנשים כאן אוכלים כה מעט, עד שעורם נעשה צפוד והם עצמם כה אומללים, ונראה שהם לא ממש בין החיים". בשנת 1715 הכפר Le Pre-du-Bar כוסה לגמרי על ידי קרחון.
הסבירו לי, אפוא, מדוע התחממות זה דבר רע?
כיצד קרה שהצליחו לשכנע אותנו שזה יהיה נהדר אם הקרחונים ירמסו שוב שדות ובתים? כיצד קרה שהכמרים השוויצריים, אשר התפללו החל מהמאה ה-17 על עצירת הקרחונים, פנו לאחרונה לאפיפיור בבקשה לאשר להם להתפלל על חזרתם? הם רוצים שהם שוב ירמסו שדות ובתים? שבמקום קיווי וענבים כל מה שיגדל במורד ההרים הוא שעורה הנרקבת בשלג?
הרשו לי להזכיר מהי התחממות. זה מצב שבו הקרחונים נמסים. כתוצאה מכך, יש יותר לחות באטמוספירה. כתוצאה מכך, אותם האזורים הדרומיים על פני כדור הארץ הסובלים מבצורות הופכים להיות כשירים לגידולים חקלאיים. כבר הזכרתי את האופטימום האקלימי של ההולוקן, 7-3 אלף שנה לפסה"נ. בזמן האופטימום של ההולוקן האורז נזרע בסין חודש אחד יותר מוקדם מהיום. ואילו בסהרה - בסהרה זרמו נהרות.
וזה בדיוק מה שקורה היום. דו"ח האו"ם נושא אפריקה משנת 2008 מציין שהחלקים של מאלי, מאוריטניה וצ'אד הסמוכים למדבר סהרה, דהיינו מה שמכונה הסאהל, הפכו בין השנים 1982 ל-2003 לירוקים יותר ב-50%. בעלי הקרקעות בבורקינה פאסו, אשר נמלטו אל החוף במהלך הבצורות הנוראיות של שנות ה-70, חוזרים לאדמותיהם. היבול גדל ב-70%, הארץ הרבה יותר ירוקה ויש יותר מזון לבהמות. תהליך דומה עובר על מדבר קלהארי. ד"ש חם לאו"ם אשר סיפר לנו על מיליונים של פליטי אקלים צפויים מהסאהל ומקלהארי.
רבותיי, האם זה נכון שמפחידים אותנו בזה שעצי הדובדבנים יצמחו במוסקבה, ואילו בסהרה אפשר יהיה לגדל חיטה?

 הקונצנזוס והספקנים

אצל חסידי ההתחממות יש טענה מופלאה. הם כל הזמן אומרים שיש איזה "קונצנזוס מדעי", שכל המדענים מסכימים ש:
א)     כדור הארץ מתחמם באופן מהיר
ב)     זה רע
ג)      זה קשור לפעילות האנושית
ואם מישהו לא מסכים לכך הרי שהוא לא מדען.
הם אפילו המציאו מילה מיוחדת לאלה החולקים עליהם, deniers, כלומר "המכחישים". Holocaust deniers הוא הכינוי למכחישי שואה. הכינוי משווה אפוא את הספקנים לנאצים.
יש עוד כינוי גנאי - "ספקני אקלים". אם חושבים על זה, זהו כינוי עוד יותר מוזר. מדען חייב להיות ספקן בהגדרה. הוא חייב להיות מסוגל להטיל ספק. כיצד קרה שתכונת השכל הנחוצה למדען הפכה למילת גנאי? ולא יהיה פשוט יותר להגיד במקום "ספקנים" ו"מכחישים" להגיד ישירות - הכופרים?
אז זהו. הריני לבשר לכם שהקונצנזוס הידוע לשמצה הזה פשוט לא קיים. כך למשל, לא מזמן, ב-23 לספטמבר 2019, באמצע היסטריית האקלים, 500 מדענים הפועלים בחקר האקלים והתחומים הסמוכים שלחו מכתב לאו"ם: "המודלים הנפוצים, שעליהם מתבססת היום המדיניות הבינלאומית בנושא האקלים הם חסרי כל תוקף. על כן זהו מעשה אכזרי ופזיז – לדרוש לבזבז טריליונים על בסיס המודלים הלא-שלמים הללו. מדיניות האקלים הנוכחית חותרת תחת הכלכלה בצורה אכזרית וחסרת כל משמעות." (The general-circulation models of climate on which international policy is at present founded are unfit for their purpose. Therefore, it is cruel as well as imprudent to advocate the squandering of trillions on the basis of results from such immature models. Current climate policies pointlessly, grievously undermine the economic system, putting lives at risk in countries denied access to affordable, continuous electrical power.We urge you to follow a climate policy based on sound science, realistic economics and genuine concern for those harmed by costly but unnecessary attempts at mitigation).
בין החותמים: פרופ' גוס ברקהוט (Guus Berkhout) מהולנד, פרופ' ריצ'רד לינדזן (Richard Lindzen) מארה"ב, פרופ' רינלד דו ברז'ה (Reynald Du Berger) ופרופ' ג'פרי פוס (Jeffrey Foss) מקנדה, פרופ' אינגמר נורדין (Ingemar Nordin) משבדיה, פרופ' אלברטו פרסטיציני (Alberto Prestininzi) מאיטליה, פרופ' בנואה ריטו (Benoît Rittaud) מצרפת וכיו"ב.
כל המדענים הללו טוענים ששום קץ העולם לא יגיע, ושאין שום מצב חירום אקלימי שניתן למנוע רק על ידי העברת השליטה בעולם לידי ועדת הצדק האקלימי.
הם טוענים שההתחממות הנוכחית מתרחשת בשל גורמים אנתרופוגניים ולא-אנתרופוגניים כאחד, שההתחממות מתרחשת בקצב נמוך הרבה יותר ממה שמנבאים ה"מודלים המדעיים" כביכול של האלרמיסטים, ושכל המנגנון הביורוקרטי העצום וקבוצות האינטרס שהתגבשו סביב תורת ההתחממות הגלובלית מתבססים כולם על מודלים בלתי מספקים, שהופרכו על בסיס עובדתי. הם גם מזכירים שפד"ח הוא בסיס לחיים על פני כדור הארץ, שהגדלתו מביאה לידי הגדלה של הביומסה, ושההתחממות הנצפית לא הביאה, בניגוד לטענות האלרמיסטים, לגידול באסונות הטבע.
"אין שום מצב חירום אקלימי. ולכן אין סיבה לפאניקה ודאגה". (There is no climate emergency. Therefore, there is no cause for panic and alarm. We strongly oppose the harmful and unrealistic net-zero CO2 policy proposed for 2050).
אז אתם מתפלאים – מדוע לא שמעתם דבר על המכתב הזה, בעוד שהתקשורת מפמפמת על בסיס יום-יומי על גרטה טונברג או על Extinction Rebellion?
התשובה היא שמי ששולט בתקשורת הוא הממסד השמאלני, ו-90% מתקשורת ההמונים משקפת את ההשקפות של השמאל. זוהי עוד תכונה מיוחדת של האקו-בולשביקים. כל הזמן מציגים לנו את התנועות הללו כמין מחאה מתמדת, כמו המהפכה של טרוצקי. אבל לרדוף במאה ה-21 את הקפיטליסטים על הרס כדור הארץ הוא עניין רווחי ומקובל כשם שהיה לרדוף את המכשפות במאה ה-14. וכל מי שינסה להרים את קולו נגד הרדיפה צפוי לחטוף.

מדענים נגד התחממות

ובכן בחזרה למדענים, בין אלה שחתמו על המכתב ובין אלה אשר אמנם לא חתמו אך מסכימים עם תכניו.
מניתי כבר חלק מהם. זהו למשל איבאר גיאבר (Ivar Giaever), חתן פרס נובל לפיזיקה על עבודתו בנושא מנהור קוונטי בגופים מוצקים. אני ממליצה לראות את נאומו משנת 2012, במפגש חתני פרס נובל ב-Lindau. הוא מתחיל במילים: The Global Warming have become a new religion, because you can’t discuss it. And that can’t be right ("ההתחממות הגלובלית הפכה לדת חדשה, כי אין אתם יכולים לדון עליה. וזה לא יכול להיות נכון"). הוא מסתיים במילים: " Is climate change pseudoscience? If I’m going to answer the question, the answer is: absolutely" ("האם שינוי האקלים הוא פסאודו-מדע? תשובתי היא: בהחלט").
כבר ציטטתי כאן את אחד מהפיזיקאים הבולטים ביותר של זמננו, פרימן דייסון, וכן את פרדריק זייץ, ממייסדי פיזיקת הגוף המוצק, ונשיא האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית בין השנים 1962-1969, ואת האסטרופיזיקאי רוברט ג'אסטרו, המייסד של מרכז גודרד לחקר החלל. אחד הדברים עליהם כתבו זייץ וג'אסטרו הוא היעדר של מה שנקרא  greenhouse fingerprint, כלומר טביעת אצבע של אפקט החממה באטמוספירה.
וזו מהות העניין: ניתן להבחין בהתחממות המתרחשת בגלל אפקט החממה בדיוק משום שאפקט החממה מחמם את השכבות העליונות של האטמוספירה. פד"ח סופג את החום המשתקף מפני כדור הארץ, החום הזה מחמם את האטמוספירה, והאטמוספירה המחוממת מחזירה אחר כך חלק מהחום אל פני כדור הארץ שמתחממים. זהו אפקט החממה.
חוליית המפתח בשרשרת ספיגת החום הזאת היא בדיוק התחממות האטמוספירה, שאינה מתרחשת. לוויינים ובלוני מזג האוויר מודדים את הטמפרטורה באטמוספירה, ולא רואים כל התחממות. (A warming trend in the atmosphere is the fingerprint of the greenhouse effect. What do the temperature measurements tell us? Satellites and high altitude balloons have been monitoring the temperature of the atmosphere throughout the 1980s and 1990s, and they show no warming trend. The greenhouse fingerprint is missing). אני עצמי כמובן אינני מבינה דבר בלוויינים, אבל תסכימו שמייסד מכון גודרד צריך להבין בהם.
ספקן בולט נוסף אשר מצביע על היעדר האותות של אפקט החממה הוא פרד סינגר (Fred Singer), מנהל בדימוס של Center for Atmospheric and Space Physics. סינגר הוא האדם אשר ייסד ב-1962 את שירות הלוויינים המטאורולוגיים והיה המנהל הראשון שלו, שירות המהווה היום חלק מ-National Oceanic and Atmospheric Administration. הוא היה חלוץ תצפיות הלוויינים לצרכי חיזוי מזג האוויר. סינגר הוא ארכי-כופר וארכי-ספקן, שתומכי התחממות אומרים עליו בערך מה שהתעמולה של הקרמלין אומרת על אלכסיי נבלני[7]. יחד עם זאת, סינגר, כמו רוב המדענים המוזכרים וגם שפחתכם הנאמנה, לא מטילים ספק בכך שאפקט החממה כשלעצמו קיים ואכן תורם את תרומתו לשינוי האקלים. למה לא? פשוט לא צריך לעשות מזבוב פיל.
השקפותיו של סינגר מופיעות במאמר קצר שנקרא  What To Do about Greenhouse Warming: Look Before You Leap. הוא ראה אור בכתב העת Cosmos ב-1992, ותקף היום בדיוק כמו אז.
נאמר שם ש"הבסיס המדעי להתחממות החממה כולל קצת עובדות, הרבה חוסר ודאות והיעדר פשוט של ידיעה". (The scientific base for greenhouse warming includes some facts, lots of uncertainty, and just plain lack of knowledge).
ההתחממות הנצפית (להזכיר, זהו מאמר מ-1992) יכולה להיות פשוט הסיום של עידן הקרח הקטן. היא מתרחשת בעיקר באקלים הממוזג[8], בתקופת החורף ובשעות הלילה. כמו כן, ההתחממות המתונה הצפויה במאה השנים הקרובות לא צפויה לחרוג מהתנודות השנתיות הרגילות, ו"צעדים דראסטיים, פזיזים ובמיוחד חד צדדיים שמבקשים לעכב את אפקט החממה עלולים לעלות במקומות עבודה ושגשוג ולהחריף את בעיית העוני העולמי, בלי שתהיה בהם תועלת כלשהי". (Drastic, precipitous and, especially, unilateral — steps to delay the putative greenhouse impacts can cost jobs and prosperity and increase the human costs of global poverty, without being effective).
למרבה הצער, זהו המאמר אשר בעיני חסידי ההתחממות הוא הכפירה הנוראה ביותר של סינגר. העבירה האיומה שלו, שמשתווה רק לחטא האדם הראשון ולבגידתו של יהודה איש-קריות.
העניין הוא שלמאמר זה היו עוד שני מחברים. שמו של אחד מהם היה רוג'ר רבל (Roger Revelle). רבל לימד בהרווארד, ייסד את מכון סקריפס לאוקיינוגרפיה, והיה מורהו של סגן נשיא ארה"ב אלברט גור, אותו נביא ההתחממות הגלובלית שסרטו "אמת מטרידה" שימש לשטיפת מוח לתלמידי בית ספר באירופה, על אף שבית המשפט העליון של אנגליה מצא בו 9 טעויות מדעיות. על סרט זה ו-9 טעויותיו גור קיבל את פרס נובל לשלום.
אז כאשר גור השליח, אותו אדם שטען שהעולם הולך להיגמר ב-2016, נשאל מהם בעצם המקורות המדעיים שלו, הוא היה מכה בחזהו ואומר שהגורו שלו הוא לא פחות מרוג'ר רבל, אשר אכן היה אחד הראשונים לערוך בשנות ה-50 את הניסויים המוכיחים את קיום אפקט החממה.
אז ברור שדחפו לגור את המאמר הזה לפרצוף. להכריז שרבל הוא אחד הכופרים כבר לא היה נעים – גור סיפר יותר מדי על כל ההדרכה הרוחנית שהוא קבל ממנו. לכן גור בחר דרך אחרת. הוא וחסידיו הכריזו, בלי להניד עפעף, שהמשיח בערוב ימיו קצת נשתבשה עליו דעתו. פרד סינגר הגיש תביעה בבית המשפט, שם הציג את ההגהות למאמר, שבו עד הרגע האחרון הוכנסו שינויים בכתב ידו של רבל, וזכה במשפט.
הדבר הזה מזכיר בדיחה. אנחנו לא יודעים עד כמה שינוי האקלים האנתרופוגני הוא דבר מדעי, אבל לנגד עינינו מצדדיו ניסו לשכתב את דעותיו של אדם. כפי שאמר על כך עוד ספקן אחד ידוע, פאט מייקלס (Pat Michaels), מ- University of Virginia: "בעיניי זה מדהים שאנשים חיים מנסים להסיר את שמו של המת ממאמר שהוא פרסם, כי החיים אינם מסכימים עם מה שאמר המת כשהוא חיבר את המאמר. זה נראה כמו משהו מספר מפחיד של ג'ורג' אורוול" (To me it is astounding. It's absolutely astounding, that we are having the living trying to take the names of the dead off papers that they wrote because the living don't agree with what the dead said when they authored the paper. That's straight out of a rather frightening book by George Orwell).
הנה עוד כמה שמות. הפיזיקאי הרולד לואיס (Harold Lewis), מתלמידי רוברט אופנהיימר ומרצה בברקלי, אשר בימי מקארתי עזב מתוך עקרונות את ברקלי ועבר לפרינסטון. ב-2010 לואיס טרק את הדלת בקול רם והכריז במכתב פתוח שהוא עוזב את האגודה האמריקאית לפיזיקה. הסיבה הייתה "תרמית ההתחממות, המונעת על ידי טריליוני דולרים, אשר השחיתה מדענים רבים כל כך... זוהי התרמית הפסאודו-מדעית הגדולה והמוצלחת ביותר שראיתי בחיי הארוכים כמדען" (It is of course, the global warming scam, with the (literally) trillions of dollars driving it, that has corrupted so many scientists, and has carried APS before it like a rogue wave. It is the greatest and most successful pseudoscientific fraud I have seen in my long life as a physicist)
עוד משתתף אחד בפרויקט מנהטן, היורש של רוג'ר רבל במכון סקריפס לגאוקרטוגרפיה, ואחד המייסדים של מכון ג'ורג' סי. מארשל, היה וויליאם נירנברג (William Aaron Nierenberg). נירנבג ורבל היו אלה שהתחילו לראשונה לנטר את תכולת הפד"ח באוויר, וכתוצאה מכך, בתקופת כהונתו של ג'ימי קרטר, אשר כמו כל שמאלן טוב שש להטיל איזו רגולציה על הקפיטליסטים הארורים, נירנברג מצא את עצמו בראש הוועדה הראשונה אי פעם לסוגיית ההתחממות הגלובלית.
הוועדה של נירברג קבעה שאכן, תכולת הפד"ח נמצאת בעלייה, וכנראה שתכפיל את עצמה עד 2060, מה שיעלה את הטמפרטורה במשהו בין 1.5 ל4.5 מעלות. אבל ההתחממות הזאת תהיה גדולה פי שניים-שלושה באזורי הקוטב מאשר באזורים הטרופיים, וכן, זו סיבה לדאגה, אך לא לפאניקה, והעיקר, לנקוט צעדים כלשהם בלי להבין מה בדיוק מתרחש הוא דבר יקר ולא יעיל.
כפי שאתם רואים, ההערכה של ועדת נירנברג היא מאוד זהירה. עלייה של 4.5 מעלות, חצי מזה באזורים הטרופיים, זוהי בהחלט הערכה תומכת התחממות. הוועדה של נירנברג מאוד רצתה לרקוד על כל החתונות. אבל היא הכריזה דבר כופרני ביותר, והוא – שקודם צריך לחשוב ואחר כך לפעול.
וזה מה שמנוגד למסר העיקרי של חסידי ההתחממות, אשר כל הזמן מתנהגים כמו הפרסומת בטלוויזיה. "היום האחרון למבצע! נותרו רק שני כרטיסים! אל תחשבו, תעשו!" "אין זה מוסרי להטיל ספק בחומרת המצב. זמן האבחנות נגמר. הגיע הזמן לפעול" אמרה גרו הרלם ברונטלנד (Gro Harlem Brundtland), הנציגה המיוחדת של האו"ם לענייני שינוי האקלים. (It is irresponsible, reckless and deeply immoral to question the seriousness of the situation. The time for diagnosis is over. Now it is time to act).
ולכן היום ויליאם נירנברג, שלזכרו מכון האוקיאנוגרפיה מעניק את פרס נירנברג, מוכרז אחרי מותו ככופר ובן השטן, והגברת נעמי אורסקס (Naomi Oreskes) הפוליטיקלי קורקטית, אשר כתבה משהו בסגנון ספרו של אירנאוס[9] עם פירוט כל הכפירות האקלימיות, גינתה את נירנברג כעוסק בדה-קונסטרוקציה של הידע המדעי, אשר ביצע מסגור מחדש. "וכך, בעודו מסכים עם המסקנה המדעית שההתחממות מתרחשת, נירנברג הכחיש שהדבר יהווה בעיה", כתבה אורסקס, "מסגור מחדש היה הצעד הראשון של נירנברג בנתיב הדה-קונסטרוקציה של הידע המדעי על שינוי האקלים". (Thus, while accepting the scientific conclusion that warming would occur, Nierenberg rejected the interpretation that it would be a problem. Reframing was Nierenberg's first step on the road to the deconstruction of scientific knowledge of climate change).
אלמלא המילים "מסגור מחדש" ו-"דה-קונסטרוקציה", אז למען האמת  היה הרבה יותר מתאים למשפט הזה להימצא על דפי "פראבדה" של שנות ה-30 או בספר "נגד הכופרים". המדע הוא תמיד ספק, תמיד סקפטיות. אבל כאן הגישה היא שונה בתכלית. כל סטייה, ולו קטנה ביותר, מאחת הדוֹגמות של מיניסטריון האמת מובילה לנידוי.
ואסיים את הסקירה הזאת בציטוט של וויליאם הפר (William Happer), פרופסור בפרינסטון המתמחה בפיזיקת גרעין, אופטיקה וספקטרוסקופיה. "ברשותכם", כך כותב הפר, "אני אסכם את הנקודות העיקריות, בהיותי מדען פעיל עם רקע טוב יותר מזה של רבים בתחום פיזיקת האקלים. פד"ח הוא אכן גז חממה, ובהינתן ששאר הגורמים הם ללא שינוי, תוספת הגז הזה לאטמוספירה בשל שריפת פחמן, נפט וגז טבעי תביא לעלייה צנועה ביותר בטמפרטורה על פני כדור הארץ. בהינתן ששאר הגורמים הם ללא שינוי, הכפלת תכולת פד"ח מ-290 ppm כיום ל-780 ppm תגרום לעלייה של כמעלה אחת.
במהירות הנוכחית התהליך ייקח כ-195 שנה. הצירוף של כדור הארץ מעט חם יותר וריכוז גבוה של פד"ח יגדיל באופן ניכר את ייצור המזון, העץ, הסיבים האורגניים ודברים אחרים מן הצומח, כך שעלייה זו תיטיב עם כדור הארץ ותעלה בערכה בקלות על ההשפעות השליליות".
(Let me summarize how the key issues appear to me, a working scientist with a better background than most in the physics of climate. CO2 really is a greenhouse gas and other things being equal, adding the gas to the atmosphere by burning coal, oil, and natural gas will modestly increase the surface temperature of the earth. Other things being equal, doubling the CO2 concentration, from our current 390 ppm to 780 ppm will directly cause about 1 degree Celsius in warming. At the current rate of CO2 increase in the atmosphere—about 2 ppm per year—it would take about 195 years to achieve this doubling. The combination of a slightly warmer earth and more CO2 will greatly increase the production of food, wood, fiber, and other products by green plants, so the increase will be good for the planet, and will easily outweigh any negative effects. Supposed calamities like the accelerated rise of sea level, ocean acidification, more extreme climate, tropical diseases near the poles, and so on are greatly exaggerated).
וכאן תגידו, הנה לטינינה מצטטת משום מה אי אילו פיזיקאים בני 90, מומחים למכניקת קוונטים, פיזיקת הגוף המוצק, מה כבר הפלצנים הזקנים האלה מבינים? איפה ברשימה שלה מדעני האקלים?
לא במקרה התחלתי מפיזיקאים, ובמיוחד מהענקים. אחרוני המוהיקנים של תור הזהב של פיזיקת הגרעין, אנשים שבצעירותם שהו במחיצת איינשטיין ופיינמן ושרדו עד ימינו. העובדה שהאנשים השייכים לתקופה האחרת, כשהמדע היה באמת מדע ולא אמנות שנרור המענקים, כשהוא עוד קרא לעצים – עצים ולא "מבלע פד"ח קרקעי", הם אותם האנשים שמתארים את כל הסיפור הזה כ-התרמית הגלובלית בהא הידיעה. הם הספיקו לראות בזמנם הרבה מדענים לא ישרים.
שנית, יש לומר בכנות, פיזיקת הגרעין היא מדע רציני הרבה יותר מחקר האקלים. שלישית, אם שמתם לב, ברשימה שלנו נמצאו גם מייסדי חקר האקלים, כמו נירנברג, סינגר ואפילו רבל. אותם האנשים אשר בחנו מקרוב את שאלת ריכוז הפד"ח כשאלה מדעית, והתחילו למחות כאשר הבעיה הפכה לפוליטית וכשהתחילו לתאר אותה במילים בהם השתמשה עוד ב-1998 גב' קריסטין סטווארט (Christine Stewart), השרה לענייניי איכות הסביבה של קנדה. גב' סטווארט אמרה: "זה לא משנה אם מדע ההתחממות הגלובלית היא כולה זיוף... שינוי האקלים מספק לנו הזדמנות עצומה להביא צדק ושוויון לעולם. (No matter if the science of global warming is all phony ... climate change provides the greatest opportunity to bring about justice and equality in the world).
שלום לכם! כבר ראינו ניסיונות להביא צדק לעולם! ב-1917 הביאו כל כך הרבה צדק לרוסיה שהיא עד היום לא מצליחה להתאושש!
לכן הבה נחזור למדעני האקלים, שכבר הבאתי את דבריהם של שניים מהם -  הפלאוקלימטולוג שרווד אידסו, הסובר שמה שאנו רואים מאז שנות ה-30 של המאה ה-19 הוא סיומו של עידן הקרח הקטן, וג'וזף ד'אלאו. מאחר ויש ברשימה זו מאות בני אדם, לא אוכל למנות כאן את כולם. אבל אינני יכולה שלא להזכיר כמה ממנהיגי הספקנים: את פרופסור ריצ'ארד לינדזן אשר לימד מטאורולוגיה ב-MIT עד לפרישתו לגמלאות, ואת וויליאם גריי (William Gray), פרופסור באוניברסיטת קולורדו ואחד המומחים העולמיים בנושא סופות טרופיות וחיזויים. "שטפו לנו את המוח במשך 20 שנה. עוד 15-20 שנה נסתכל לאחור ונראה איזו אחיזת עיניים כל זה היה" (They’ve been brainwashing us for 20 years, Gray Says. Starting with the nuclear winter and now with the global warming. This scare will also run its course. In 15-20 years, we’ll look back and see what a hoax this was).
יש אנשים שחשבו שההתחממות האנתרופוגנית זו מציאות, ואז הפסיקו לחשוב כך.
מסלול חיים מדהים ביותר היה לפריץ וארנהולט (Fritz Vahrenholt). וארנהולט לימד כימיה באוניברסיטת המבורג, אבל הוא אף פעם לא היה מדען של שולחן כתיבה. להפך, היה זה לוחם נלהב על איכות הסביבה, אשר מגיל צעיר עבד בסוכנויות שונות להגנת הטבע בגרמניה. הוא נלחם במלוא העוז נגד ההתחממות הגלובלית, וכשנמאס לו להיות סתם פקיד הוא החליט לתרום למלחמה בהתחממות תרומה עסקית אישית.
ב-2008 התמנה וארנהולט לעמוד בראש חברת אנרגיה גדולה, RWE Innogy. הוא עסק באנרגיית השמש, וכל הקריירה של וארנהולט נבנתה סביב מלחמה בהתחממות דרך הכלכלה, במעבר מפחם ונפט לרוח ושמש.
אבל ב-2009 נחלה RWE מפלה רצינית.
היו 20% פחות רוחות חורף מאשר החברה ציפתה. ב-2010 היו 20% פחות. ב-2011 – שוב 10% פחות. זה כבר היה עניין רציני. האדם עומד בראש יצרנית האנרגיה החמישית בגודלה באירופה, המשקיעה מדי שנה 1.2 מיליארד אירו בטכנולוגיות אנרגיה מתחדשת, אבל שום דבר מזה לא השתלם כי המציאות לא עמדה במודלים האקלימיים ש-RWE התבססה עליהם לבניית המודל העסקי.
וארנהולט ניסה להבין את הסיבה לכישלונותיו, קרא את המאמר של מייקל לוקווד על הקשר בין חורף קר לקרינת השמש והבין באימה ש:
א)חורפים מתונים יותר באזורי אקלים מתונים קשורים לפעילות סולארית,
ב) ככל שיש יותר התחממות יש פחות רוחות.
כתוצאה מכך מסלול החיים של וארנהולט מזכיר את זה של ארתור קסטלר או של וויטאקר צ'אמברס , אשר תחילה היו קומוניסטים אדוקים, ואז הבינו ברוב אימה לאן מובילים הרעיונות שלהם. עכשיו וארנהולט הוציא לאור ספר בשם Die Kalte Sonne) "השמש הקרה") שבו הוא טוען, ואני מצטטת: "השינויים בפעילות השמש והתנודות האוקייניות מדי עשר שנים אחראים ללפחות חצי מההתחממות האחרונה, מה שאומר שתרומת הפד"ח היא במקרה הטוב – החצי השני."
דוגמה אחרת היא קלוד אלגר (Claude Allègre), חבר באקדמיה הצרפתית למדעים, מדען עתיר אזכורים, מנהל לשעבר של Institut de Physique du Globe de Paris, שר החינוך לשעבר, סוציאליסט ובעבר לוחם נלהב נגד שינוי האקלים. היום הוא צוחק על "חסידי גזי החממה" וטוען ש"האקולוגיה של מחאה חסרת אונים הפכה לעסק רווחי מאוד בשביל כמה אנשים" (“the ecology of helpless protesting has become a very lucrative business for some people!”)
הגאולוג ברונו וויסקל (Bruno Wiskel) מאוניברסיטת אלברטה היה פעם חסיד של ההתחממות הגלובלית אבל דווקא בשל כך שהוא התייחס לנתונים מדעיים בתשומת לב, הוא שינה את דעותיו מן הקצה אל הקצה ופרסם ב-2006 את הספר The Emperor's New Climate: Debunking the Myth of Global Warming.
יש עוד שם אחד שאני לא יכולה שלא להזכיר, וזהו פטריק מור, אחד ממייסדי גרינפיס. פטריק מור הכריז יום אחד שהתנועה שלו נחטפה על ידי שמאלנים מטורפים, ושההתחממות הגלובלית זה לא רק fake news, אלא אף fake science. לאחר מכן גרינפיס הכריזו שאין שום קשר בין פטריק מור לייסוד גרינפיס. מאה אחוז אורוול.
אם להזכיר לא רק שמות זרים אלא גם רוסיים, אזכיר פה שלושה שמות. זהו אלכסנדר גורודניצקי (Alexander Gorodnitsky), אחד מהגאופיזיקאים המובילים של בריה"מ ורוסיה, ובמקביל אחד מזמרי הפולק הראשונים של בריה"מ.
זהו סרגיי פטרוביץ' קאפיצה (Sergey Kapitsa), בנו של פרופסור קאפיצה ומנחה שנים רבות של תכנית הטלויזיה הרוסית "אוצ'בידנויה- נברויאטנויה".
גם קיריל יאקובלביץ' קונדרטייב (Kirill Y. Kondratyev), אחד המייסדים של חקר האקלים הרוסי, השתייך למחנה הספקנים. קונדרטייב פרסם את העבודה הראשונה שלו בתחום המטאורולוגיה הלוויינית עוד ב-1963, וכבר בשנות ה-70 טען שאחת הבעיות העיקריות שתעמודנה בפני האנושות תהיה האקולוגיה. אבל הוא גם אמר שהפייק-דת של ההתחממות הגלובלית אין לה שום קשר לשאלה האקולוגית, והיה מהמתנגדים הנחרצים לחתימה על פרוטוקול קיוטו.
במילים אחרות, לא תמצאו בין שורות האנשים שחושבים שכדור הארץ הוא שטוח חתני פרס נובל לפיזיקה, פרופסורים ב-MIT או חברי האקדמיה הרוסית למדעים בתחום הגאופיזיקה.
בתנאים כאלה אין שום אפשרות לדבר על כך שהדיון הסתיים, ושכל מי שמנסה לנהל אותו הוא סוכן בתשלום של הקפיטליסטים ואילי הנפט. בתנאים כאלה מתקיים היגד אחר, שנאמר פעם על ידי מייקל קרייטון (Michael Crichton) – סופר מבריק בעל השכלה רפואית, מחבר של רבי מכר על טכנולוגיה ובין היתר גם ספקן אקלים. קרייטון אמר: "הקונצנזוס הוא המפלט הראשון של הנבלים. זוהי דרך להימנע מהדיון, בטענה שהעניין כבר הוכרע". ( The claim of consensus has been the first refuge of scoundrels; it is a way to avoid debate by claiming that the matter is already settled).
נשווה למשל את האמונה בהתחממות האנתרופוגנית הנוראה לתאוריה של דארווין.
התאוריה של דארווין מייצרת, כידוע, חוסר הסכמה גדול בקרב אנשים מאמינים ובקרב הכנסייה, כלומר בקרב האנשים שבשבילם התאוריה מהווה איום על הנוחות הנפשית והמעמד החברתי שלהם.
וכפי שאנו רואים, חוסר ההסכמה לתאוריה של דארווין וחוסר ההסכמה להתחממות האנתרופוגנית בנויים בצורה שונה בתכלית. לאנשים שלא מסכימים עם דארווין, התאוריה מסכנת את עבודתם ואת מעמדם. לעומת זאת, המדענים הגדולים אשר לא מסכימים עם ההתחממות האנתרופוגנית לא מקבלים דבר חוץ מבעיות.
הפיזיקאי הפולני המנוח זביגנייב יברורבסקי (Zbigniew Jaworowski), ספקן בולט,  התבטא בנושא בצורה מוצלחת ב-2009: "הרי אני בן 82, וההשלכות הכלכליות של מעשיי כבר לא מעניינות אותי. אבל בין החוקרים אשר מסכימים עם דעותיי, רק מעטים הם צעירים, בייחוד אלה שיש להם משפחות לפרנס". (Now I am 82 years old, and the financial consequences of the views which I preach are not of importance to me. But among researchers who share my views, there are not many younger scientists, especially those who have families dependent on them, who can afford to support such views).
יבורובסקי קרא להתחממות הגלובלית "תרמית חסרת כל בושה עם השלכות חמורות" (brazen fraud with dire consequences).
כך שאנו רואים שהטענה ש"קיים קונצנזוס בין מדענים בנושא ההתחממות הגלובלית" היא שגויה לגמרי.
מה שנכון הוא טענה אחרת. והיא – שבין המדענים המקבלים מענקים למלחמה בהתחממות הגלובלית ישנו קונצנזוס שיש להילחם בהתחממות ושאת המענקים יש לחלק. כפי שאמר על כך פרימן דייסון "כל הפרנסה של האנשים הללו תלויה בכל שהציבור יהיה מבוהל" (the whole livelihood of all these people depends on people being scared).
אבל זה שקול לאמירה שאין אל בלעדי אללה ושמוחמד הוא נביאו כי בין המומחים לנושא, כלומר בין האימאמים והמולות, יש קונצנזוס מלא בנושא. וקונצנזוס אכן קיים, אבל למרבה הצער יש עוד קבוצת מומחים המסכימים לגמרי שהאל הוא אחד בשלושה גופים.

ההתחממות האנתרופוגנית – התאוריה המדעית הראשונה בעולם שנוצרה על ידי ביורוקרטיה

לכל תאוריה מדעית יש מי שגילה אותה. תורת היחסות היא של איינשטיין. הכבידה – של ניוטון. אז מי בדיוק גילה את ההתחממות האנתרופוגנית הנוראה?
אולי היה זה סוונטה ארהניוס, המגלה של אפקט החממה? למברה הצער, לא. ארהניוס, הבן הנאמן של שבדיה הקרה, קיווה שהעולם יתחמם. "ככל שתכולת תחמוצת הפחמן באטמוספירה תגדל, נוכל לקוות לזמנים עם אקלים נעים ונוח יותר", כתב ארהניוס ב-1908 (By the influence of the increasing percentage of carbonic acid in the atmosphere, we may hope to enjoy ages with more equable and better climates).
רוג'ר רבל, שהניסויים שערך בשנות ה-50 איששו את קיומו של אפקט החממה? ובכן קשה לייחס את תאוריית ההתחממות האנתרופוגנית הנוראה, תהא"נ בראשי תיבות, למי שחיבר מאמרים עם פרד סינגר. התשובה האמיתית היה שתהא"נ הוכרזה כאמת בלתי מעורערת על ידי וועדה. לא ועדת נירנברג, אשר החמיצה באופן מביש ביותר את ההזדמנות לשלוט בכל כלכלת ארה"ב, אלא הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (Intergovernmental Panel for Climate Change) מטעם האו"ם, וכתבי היסוד שלה ממש מכונים כך – הדו"ח הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי של IPCC. לנוחותם של אלה המתעצלים לקרוא את כל הדו"ח יש סיכום קטן שנקרא ממש כך: Summary for Policymakers ("סיכום בשביל קובעי המדיניות").
קשה לדמיין שבתור הטקסט העיקרי בתורת המיתרים יככב דו"ח של ועדה מטעם האו"ם. ספק גדול אם האו"ם היה מכנס ועדה בנושא תורת המיתרים, וספק אם טובי הפיזיקאים היו מגיעים לוועדה זו. ההתחממות הגלובלית היא התאוריה הראשונה בעולם שהתגלתה על ידי הביורוקרטיה הגלובלית.
כאשר ה-IPCC הוקם ב-1991, עמדו בפניו שלוש שאלות שעליהן הוא התבקש לענות.
הראשונה: האם הטמפרטורה בעולם במגמת עלייה?
השנייה: האם העלייה הזאת היא אנתרופוגנית ברובה, כלומר נגרמת על ידי הפעילות האנושית?
השלישית: האם היא מזיקה?
ה-IPCC הפך לכלי עוצמתי לרגולציה של העולם כולו, והמדענים התומכים בו היו זוכים לגישה בלתי מוגבלת לתקציבים רק במקרה שהתשובה המתקבלת לשלוש השאלות תהיה חיובית.
אילו אחת מהתשובות הייתה שלילית, היו נגמרים המענקים וההשפעה.
דמיינו לכם שה-IPCC היו אומרים: כן, הטמפרטורה במאה ה-20 היא במגמת עלייה. אבל העלייה הזאת הייתה כרוכה בין היתר במחזורים הטיפוסיים בני 30 שנה של פעילות סולארית. הטמפרטורה במאה ה-20 עלתה בין 1910 ל-1940, ירדה ב-30 שנה הבאות, עלתה ב-30 שנה לאחר מכן, והעקומה הסינוסואידלית הזו נעדרת כל קשר ברור לפליטת פד"ח, אשר הייתה במגמת עלייה לאורך כל המאה ה-20. זה בערך מה שאמרו זייץ וג'אסטרו. ואז – שום מענקים ושום השפעה, כי בין אם אתם IPCC או הקיסר של סין, בשמש לא תוכלו לשלוט בשום אופן.
או שה-IPCC היו אומרים ב-1990: נכון שיש מגמת עלייה של הטמפרטורה ב-20 השנים האחרונות, ואנו מניחים שחלק מהעלייה הזאת יכולה להיות קשורה לאפקט החממה. אבל עלינו להפנות את תשומת לבכם לכך שההשפעה של פד"ח על הביוספירה היא חיובית ביותר. עלייה בפד"ח מגדילה את הביומסה, ונתוני הלוויינים מראים שככל שתכולת הפד"ח באטמוספירה עלתה, כדור הארץ הפך לירוק יותר. יתרה מכך, כאשר מתרחשת התחממות, היא נוגעת בראש ובראשונה באקלים הממוזג. קו המשווה לא הופך להיות יותר חם. אבל העונה החקלאית אי שם ברוסיה או שבדיה מתארכת. ולמרות שכל שינוי של אקלים כרוך בחסרונות משלו, למשל התקצרות עונת הסקי באלפים או גלי החום שפוקדים את צרפת, ההתחממות באפן כללי זה יתרון מובהק. זה בערך מה שאמרו ויליאם נירנברג וסוונטה ארהניוס בעצמם.
וזהו. לא מענקים ולא השפעה.
אז תתחילו לצחוק, כי הביורוקרטים הבינלאומיים הללו ענו על כל שלוש השאלות בצורה כזאת שתמקסם את ההשפעה שלהם.

על עלייה בכמות אסונות הטבע

כיצד בנויים הדוחות של IPCC?
אביא כאן רק דוגמה אחת, אבל חשובה מאין כמוה. אחד מהדברים העיקריים בהם האלרמיסטים האקלימיים מנסים לשכנע אותנו הוא שכמות אסונות הטבע בעולם הולכת וגדלה. יש יותר בצורות, שיטפונות, סופות טייפון, הוריקן וכיו"ב. עכשיו, כשיש בעיות עם ההתחממות עצמה, ואפילו הדוח החמישי של IPCC  נאלץ להודות שהיא נעצרה, השיח של שינוי האקלים ותופעות טבע מסוכנות התחיל לתפוס מקום מרכזי בתעמולה של חסידי ההתחממות. נכון שהטמפרטורה לא עולה, אבל האקלים משתנה – תראו! בכל מקום יש בצורות, הוריקנים ושיטפונות.
למען האמת זהו שקר מוחלט, ויתרה מכך, כדי לגלות שזה שקר צריך רק להציץ בטקסט המרכזי של דו"ח ה-IPCC. בדו"ח הרביעי הם מודים, שחור על גבי לבן, שמחקרים בנוגע לשיטפונות "לא הראו כל מגמה ברורה", ואילו "הכמות הכללית של הסופות הטרופיות כמעט לא השתנתה בארבע השנים האחרונות".
אבל פרט לטקסט עצמו יש את ה- Summary for Policymakers, וברור שהפוליסימייקרז קוראים רק אותו. ושם IPCC מדבר על "עלייה אפשרית בהחלט" בכמות של אסונות הטבע בעתיד.
ואילו בריאיונות איתו, היו"ר לשעבר של ה-IPCC, רג'נדרה פצ'אורי (Rajendra Pachauri) מתבטא בנושא בצורה הבאה: "זה כבר מתרחש. שיטפונות, בצורות ומחסור הולך וגובר במים בחלקים שונים של העולם... כיצור אנושי אני פשוט לא מסוגל לשתוק מול הראיות המובהקות" (That is happening already — floods, draughts, and a growing scarcity of water in different parts of the world… As a human being, I just couldn’t keep quiet in the face of this overwhelming evidence).
תסכימו איתי שלא כך בונים את השיח המדעי. כך בונים תעמולה, כשהתעמולה הזאת מתבססת על שקר גס. בפרסומים המדעיים כתוב במפורש שלא נראית שום עלייה בכמות הסופות, הבצורות והשיטפונות, ב"סיכום" כתוב שזה יכול לקרות בעתיד, ואילו היו"ר אומר שזה קורה כבר עכשיו ושהוא לא מסוגל לשתוק.
כפי שאתם מבינים, בצורות ושיטפונות לא יכולים להיות תוצאה של סיבה גלובלית אחת.
אם מישהו אומר לכם ששינוי האקלים מביא גם לבצורות וגם לשיטפונות, הרי אדם זה לא ממש חושב בהיגיון.
מה באמת צריך להיות המצב עם הסופות הטרופיות אם כדור הארץ יתחמם כהוגן? כבר ענינו בעקיפין על שאלה זו.
אזכיר לכם.
דבר ראשון: ככל שכדור הארץ מתחמם, הלחות עולה.
דבר שני: ככל שכדור הארץ מתחמם, הדבר משפיע קודם כל על האקלים הממוזג. הפרש הטמפרטורות בין קו המשווה לקטבים יורד, והרי הפרש הטמפרטורות הוא הסיבה להיווצרות הסופות הטרופיות.
לכן ניתן לחזות ש:
א) התחממות קלה לא תשנה את המצב כלל
ב) התחממות רצינית תגדיל את כמות הסופות, אבל תפחית את עוצמתן. על כך מדברים הפרופסורים רוברט בולינג (Robert Balling) ורנדל צ'רבני (Randall Cerveney).

ההתחממות הגלובלית כפסאודו-מדע

ההתחממות הגלובלית איננה מדע. הקשר בינה למדע הוא כמו הקשר בין המדע לקומוניזם המדעי. אינני פיזיקאית. אבל אני מומחית במערכות סמנטיות. ואני רואה איך המערכת הזאת בנויה.
האידאולוגיה של ההתחממות הגלובלית בנויה לא כמדע אלא כאידאולוגיה טוטליטרית. היא שוכחת את נבואותיה שלה עצמה כשהן לא מתגשמות, בדיוק כמו דתות. היא מתעלמת מהאמת. כשהיא אומרת לכם את האמת, היא לא אומרת אותה במלואה. למשל כשהיא אומרת לכם שפני הים עולים, היא שוכחת להגיד שהם עולים זה 18 אלף שנה ושהאנושות שרדה איכשהו את התהליך הנורא הזה.
האידאולוגיה הטוטליטרית הזאת היא בלתי סובלנית באופן מופלא. היא רודפת כל אדם אשר העז להטיל ספק בעיקרון הכי שולי, כשם שהכנסייה רדפה גם את הפילוסופים, את הסטואיקנים, את הגנוסטיקנים, ובכלל כל מי שחרג מהקו הכללי של המפלגה. היא הצליחה להכריז על נירנברג ככופר. ולא רק נירנברג!
לא מזמן הגברת נעמי אורסקס הכריזה כי ג'יימס הנסן, ההוא שסיפר לנו שכביש הווסט סייד יכוסה במים בשנת 2000 הוא "מכחיש". יודעים למה? כי הנסן אמר שכדי לוותר על פד"ח צריך לפתח את האנרגיה הגרעינית (וזו, בוודאי תסכימו, אמת לאמיתה. צריך לפתח את הגרעין. שם נמצא עתיד האנושות).
הדבר שאני הכי לא מקבלת באידאולוגיה הטוטליטרית הזאת היא העובדה שהיא גנבה ממני את המילה "ירוק". 
אני היא זו הירוקה. אני רוצה אוויר נקי, מים נקיים ושיהיה לי מחוץ לחלון הרבה ירוק ולא ערמות של זבל. ואני יודעת מה צריך לעשות בשביל זה. בשביל זה צריך לבנות ציוויליזציה עשירה ועתירה בטכנולוגיות. כי המצב האקולוגי של כל המדינות העשירות הולך ומשתפר. הן מנקות את נהרותיהן. הן נוטעות יערות. לשם, לאותם היערות, חוזרים בעלי החיים שהוכחדו במאות ה-19 וה-20.
לעומתן, המדינות העניות עוברות קטסטרופה אקולוגית. הן מלאות בפסולת. הן סובלות מעודף אוכלוסייה. הנהרות שם הן תעלות ביוב. אם יש להם תחנת כוח פחמית, היא עובדת בלי מסננים, ואם אין – אז הם כורתים את כל העצים שבסביבה כדי לבשל מזון.
האסון האקולוגי הנורא ביותר הוא העוני. כי בתנאים של עוני ופיצוץ אוכלוסין האדם משחית את כל אשר סביבו.
אבל הסוציאליסטים אשר גנבו את המילה "ירוק" אומרים לנו שכל זה הבל הבלים. נו, אז מה אם המדינות המפותחות מנקות את הנהרות ומשחזרות את הביוספירה שלהן. אז מה אם שווייץ דומה לגן עדן ואם סינגפור טובעת בעצים, אם באירופה יש יותר ויותר שמורות טבע, נעלמות המזבלות, חוזרות החיות והציפורים. לא! הם אומרים לנו, המדינות העשירות הן המזהמות העיקריות, כי הן מייצרות את החומר הנורא פד"ח, שבגללו כמות הצמחים על פני כדור הארץ גדלה ב-6.5 אחוזים ובגללו סהרה הולכת ומוריקה. הם, כלשונה של גברת ארסקס הנהדרת, אלו שעושים מסגור מחדש למדע. הם עושים לו דה-קונסטרוקציה והופכים אותו לאידאולוגיה אפוקליפטית.
כולנו אשמים. כולנו חוטאים. וניתן לכפר על חטאינו רק אם נעביר את כל הסמכות בעולם לידי ועדת חירום אקלימית או משהו כזה.
זו כלל אינה הגנה על הטבע.
זה ניסיון של הביורוקרטיה העולמית לשנות מן היסוד את מודל ההתפתחות הכלכלית, והביורוקרטיה העולמית לא מסתירה את זה כלל וכלל.
"לראשונה בתולדות האנושות אנו שמים לנו למטרה לשנות מיידית, באופן מכוון, בזמן קצוב, את מודל הצמיחה הכלכלית השולט מאז המהפכה התעשייתית" – אומרת גב' קריסטיאנה פיגוארס, המזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית של ברית ה... אוי סליחה, מזכ"ל ועדת האו"ם לנושא שינוי האקלים
לגבי זה שהדבר מתרחש לראשונה בתולדות האנושות, החברה פיגוארס בוודאי מגזימה, כי גם לנין וגם מאו דזה דונג ראו מטרה זו בדיוק לנגד עיניהם. כעת ה-IPCC מנסים לעשות זאת. פעם השמאל נלחם נגד הקפיטליזם בשם הפרולטריון, היום הם עושים את זה בשם הטבע. אנו יודעים מה עלה בגורל הפרולטריון במדינות בהן גמרו עם הקפיטליזם. בשום מקום בעולם הפרולטריון לא סבל כמו במדינות הללו.
ואני יכולה לחזות, שבשום מקום הטבע לא ייהרס כמו במדינות שבשם הטבע יעצרו את הקדמה הטכנולוגית.




[1] ציטוטים מ"חזון יוחנן" (הערות השוליים הן של המתרגם)
[2] מחוז באוקראינה השרוי במלחמת אזרחים
[3] חלקיקים למיליון מולקולות אוויר, parts per million
[4] הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, Intergovernmental Panel on Climate Change
[5] פלאוקלימטולוגיה, חקר האקלים ושינויי האקלים בתקופות שונות של כדור הארץ
[6] כלומר, קווי הרוחב הרחוקים יותר מקו המשווה
[7] נבלני הוא המנהיג הבלתי רשמי של האופוזיציה הרוסית הידוע בתחקירים חושפי השחיתות שלו ויכולת לארגן הפגנות ענק נגד השלטונות.
[8] קווי הרוחב האמצעיים של כדור הארץ
[9] תיאולוג בן המאה ה-2 לספירה, מאבות הכנסייה הנוצרית

יום ראשון, 16 ביוני 2019

ד"ר אפרים פודוקסיק - "ליברליזם על גווניו"


ד"ר פודוקסיק: אז תודה רבה שהזמנתם אותי לדבר כאן על נושא של הליברליזם. בכלל לתת איזשהו מבוא על ליברליזם ולדבר על ליברליזם ועל אידאולוגיה ליברלית באופן כללי, זה דבר שהוא די מאתגר, מכיוון שאנחנו תמיד ישר נתקלים בקושי להגדיר את התופעה הזאת. כי התופעה הזאת היא תופעה כוללת של העולם העולם המודרני, או של התקופה המודרנית, של אפילו כמה מאות השנים האחרונות. וליברליזם הוא ללא ספק איזושהי תפיסה שהפכה לתפיסה דומיננטית, וכך היה באירופה במאה ה-19, שאנחנו יכולים לקרוא למאה ה-19 - "המאה הליברלית". וכך גם היום, בסוף המאה ה-20, תחילת המאה ה-21, אנחנו בהחלט מדברים על הדומיננטיות של המוסכמות הציוויליזציוניות, שאנחנו מזהים אותן כ"ליברליות". במצב כזה, כאשר איזשהו מושג, או איזושהי סדרה של מושגים או ערכים הופכת לתיאור כללי של המוסכמות הציוויליזציוניות שלנו, אז זה במובן מסוים מטשטש את המשמעות של המושג בשיח, כי ברגע שמשהו הופך להיות מאוד פופולרי, מאוד חיובי, נתפס כבעל קונוטציות חיוביות... זה לא היה כך, למשל בחלקים רבים של העולם במהלך המאה ה-20, אבל זה בוודאי כך החל מהסוף של המאה ה-20, אז כל אחד רוצה קצת לטעום מזה, קצת להידבק בזה, קצת להיות שייך לזה. ואז המושג הולך ומאבד ממשמעותו הקונקרטית, כאשר כל אחד הוא ליברלי, או שהוא טוען שהוא בעל תפיסות ליברליות, אז לא כל כך פשוט לומר מה זה בעצם ליברליזם, ואנחנו לאורך השנים מוצאים הרבה תנועות, הרבה תפיסות עולם, שיש ביניהן דמיון, אבל במקרים רבים יש ביניהן גם שוני רב, שקוראים לעצמם "ליברלי".
אצל הגרמנים, בסוציולוגיה, בפנומנולוגיה הגרמנית של המאה ה-20, יש מושג מתודולוגי שנקרא "דויטנסמוסטר" - מפתח ה"מאסטר קי" של הפרשנות. הכוונה היא לאיזשהם מילות מפתח בהקשרים תרבותיים מסוימים, שהם לא מסמנים איזושהי תפיסה ספציפית, אלא שהם מארגנים את השיח שסביבו מתנהלת הפעילות הפרשנית. בעצם אנחנו לוקחים איזשהו מושג מרכזי, של התקופה ושל התרבות מסוימת, ודווקא דרך ההתייחסויות השונות למושג הזה אנחנו מנסים להבין מהו.
אז זה באופן כללי לגבי הקושי של המושג "ליברליזם", ואני חושב שכאשר מישהו בא ואומר שליברליזם זה בוודאות א' ב' ג' ד' וה', ומה שהוא לא א' ב' ג' ד' וה'  הוא לא ליברליזם, אז אנחנו נמצאים בתוך שיח אידאולוגי, אנחנו לא נמצאים בתוך שיח מחקרי, אנחנו לא נמצאים בתוך שיח היסטורי, אנחנו יודעים שאותו בן אדם רוצה לקחת איזשהי משמעות ספציפית של המילה ליברליזם, בדרך כלל המשמעות שתואמת את מה שהוא רוצה לקדם, ולא מה שזה הליברליזם האמתי וכל השאר הוא לא ליברליזם.
[00:05:28]אבל בכל זאת אנחנו רוצים להבחין את התופעה הזאת גם מבחינה מחקרית, ואני חושב שאחד הניסיונות אולי היפים ביותר והמוצלחים ביותר, אם כי יש לו גם מגבלות ובעיות מסוימות זה המאמר הזה שביקשתי מכם לקרוא, מאמר של החוקר מקיימבריג' דנקן בל, שהפך ונחשב בשנים האחרונות למאמר מאוד חשוב שמנסה מתוך הבלבול הזה לגבי הליברליזם, להציג איזושהי תמונה שתהיה גם כוללת מספיק אבל גם תתן הבחנות מרכזיות לגבי מה זה ליברליזם ומה זה לא ליברליזם.  אז אני, בהסתמך על מה שהוא כותב, רוצה לדבר קצת על ליברליזם בשני היבטים. קודם כל מבחינה היסטורית איך אנחנו מזהים מהם הליברליזמים המרכזיים של העולם המודרני, איך הבנה של ליברליזם התפתחה בעידן המודרני. ובחלק השני אולי קצת נדבר על אם אנחנו בכל זאת רוצים לתת איזושהי המשגה של ליברליזם,  מאילו ערכים, מאילו מושגים האידאולוגיה הזאת מורכבת, מה אנחנו יכולים למצוא שם, עם מה אנחנו מזהים את הליברליזם יותר ועם מה פחות.
עכשיו לגבי המגבלות של הטקסט של בל, לדעתי, זאת אומרת, הוא באמת מצליח לתת תמונה מאוד כוללת של ההתפתחות של המושג, אבל הוא עדיין כותב במסגרת השיח הפילוסופי והאידאולוגי בתוך העולם האנגלו-אמריקאי. זאת אומרת, כאשר הוא מדבר על המושג של ליברליזם במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הוא מדבר בעיקר על טקסטים בהגות מדינית, במדעי המדינה שנכתבו על ידי כותבים אנגליים ואמריקאים. וזה כבר יוצר מגבלה, כי אני חושב שהוא מפספס את המסורות החשובות של הליברליזם ששייכות ליבשת אירופה, למדינות כמו צרפת וגרמניה קודם כל, אבל גם מדינות אחרות, שאם הוא היה לוקח אותן בחשבון, והיה מפרט אותן, הסיפור היה נראה קצת יותר מורכב. אבל אני חושב שהסיפור הגדול שלו, שהוא מספר נכון במהותו. והסיפור הוא של שני ליברליזמים, ליברליזם ברמת מאקרו וליברליזם ברמת מיקרו. זאת אומרת שהליברליזם כאידאולוגיה מתפתח במאה ה-19, והמילה ליברליזם נכנסת לשפה הפוליטית שלנו. יש לה משמעות ספציפית מובחנת, שזו איזושהי אידאולוגיה השווה לכל אידאולוגיות האחרות שנפוצות אז במדינות מערב אירופה, ומתחרות זו בזו. זאת אומרת ליברליזם כאידאולוגיה ספציפית.
[00:09:46]לעומת זאת, כאשר אנחנו מגיעים לאמצע של המאה ה-20, הליברליזם הופך לסוג של קרדו - ה"אני מאמין", של הציוויליזציה המערבית והחברה המערבית באופן כללי, שמטשטש את ההבדלים בין המדינות המערביות השונות, תוך הנגדה של החברה המערבית לחברות דיקטטוריות, חברות טוטליוריות, אידאולוגיות טוטאלירטריות של המאה ה-20. במובן הזה הליברליזם הופך לסמל את המערב הדמוקרטי באופן כללי והמוסכמות הפוליטיות והחברתיות של המערב הדמוקרטי. בהקשר הזה, לתוך המטריה של ליברליזם יכולים להיכנס גם זרמים שהם סוציאליסטיים שמקבלים את כללי המשחק הדמוקרטי-הליברלי, וגם הזרמים השמרניים, שמקבלים את המשחק הדמוקרטי-הליברלי. כל זה ביחד נקרא "דמוקרטיה ליברלית". לכן במובן הזה של ליברליזם, מדינה כמו איטליה, שהייתה מדינה מאוד שמרנית מבחינת מדיניות שלה, עד סוף שנות ה-70 ההפלות שם היו אסורות, הייתה מדינה קתולית, אבל הייתה חלק מהדמוקרטיה הליברלית. האיסור על הפלות לא הפך את איטליה לפחות דמוקרטיה ליברלית מאשר ארצות הברית או בריטניה. כך גם ההלאמה הכוללת של תעשיות בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, שזו מדיניות סוציאליסטית לא הפכה ולא הוציאה את בריטניה מהמועדון של הדמוקרטיות הליברליות. הקו המבחין היה בין המסגרת הכוללת של הדמוקרטיה הליברלית למדינות הטוטליטריות בשנות ה-30 וה-40, המדינות הפשיסטיות והמדינה הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית, וגם אז וגם אחר כך המדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי. כן בבקשה.
השואל : השאלה, אמרת הלאמה כוללת של תעשיות או איסור על הפלות לא מוציאות את המדינה מתוך כלל המדינות...
ד"ר פודוקסיק: הדמוקרטיות הליברליות
שואל: כן. השאלה היא האם הן לא מקרבות אותן לכיוון יציאה...
 ד"ר פודוקסיק: לא! לא, במובן הזה שזו חלוקה דיכוטומית. לפחות זה הסיפור שבל מדבר עליו, ואנחנו כרגע לא מדברים, אנחנו לא מנסים בעצמינו לבנות איזושהי תאוריה, אלא אנחנו מדברים מבחינה היסטורית איך הדברים נתפסו ואיך מושג מסוים התפתח. למשל המושג של דמוקרטיה ליברלית, זה חשוב להבין, הוא כולל בתוכו את כל מגוון האפשרויות הפוליטיות שקיימות במסגרת הכללים של החיים הדמוקרטיים, כל עוד כללי המשחק הדמוקרטיים האלה נשמרים. זאת אומרת שבארצות הברית, איטליה, בריטניה באותה המידה הדמוקרטיות ליברליות. אין כאן דמוקרטיות ליברליות יותר או פחות. עכשיו זה כל הציוויליזציה המערבית, איך שזה מובנה, ואולי יש חברות טוטליטריות, חברות אנטי ליברליות, שציוויליזציה המערבית הדמוקרטית הזו נאבקת נגדן.
[00:14:17]וכאשר התפיסה הזאת הופכת לתפיסה המרכזית בחוגים הנרחבים של הפילוסופים ושל אנשי מדע המדינה באמצע המאה ה-20 בעצם הם יוצרים היסטוריה של המחשבה הליברלית אחורה. הם יוצרים מאין סיפור אנכרוניסטי של החשיבה הליברלית. בעוד שספציפית הליברליזם כתפיסה פוליטית, כאידאולוגיה, מתחילה באופן מובהק במאה ה-19, אז מופיעים בני אדם שקוראים לעצמם ליברלים, וקוראים לאידאולוגיה שלהם ליברליזם, קוראים את זה אחורה ומוצאים הוגים של המאה ה-17 וה-18 שלפי אותה פרשנות בנו יסודות של עקרונות הליברליים הכליים. וכאן דנקן בל למשל מצביע על חשיבותו של ג'ון לוק. ג'ון לוק זה בעצם מי שהוכנס לסילבוס ליברלי על ידי החוקרים, ההוגים בשנות ה-50 וה60 של המאה ה-20. ואחר כך כל המחקר הבא בתולדות המחשבה המדינית הפך לאיזושהי דרך ארוכה של להחזיר את ההבנה הלא-אנכרוניסטית לתולדות המחשבה המדינית, לתודעה שלנו. למשל כאשר אנחנו מדברים על מחקרים ראשוניים לפי המתודה של אסכולת קיימבריג', הם עוסקים במאות ה-17 וה-18, ואחת הטענות שלהם שבעצם לייחס ליברליזם להוגים כמו לוק זאת דרך אנכרוניסטית.
אז זו בעצם הטענה ההיסטורית של דנקן בל. עכשיו, איפה שאני אולי לא חולק עליו, אבל הייתי מרחיב אותו, היא בדגש שהוא שם על מקרה ספציפי של ליברליזם, שהוא מוצא אותו בעיקר בבריטניה במאה ה-19, שגולש אחר כך לחברות אנגלו-אמריקאיות אחרות, במיוחד ארה"ב, וזה סיפור של ליברליזם כאידאולוגיה של שמאל-מרכז, שמשלבת תפיסות דמוקרטיות בתוך הליברליזם הזה. וזה נכון לגבי איך שהליברליזם התפתח בבריטניה במאה ה-19. אבל בל שם פחות דגש על הליברליזם הקונטיננטלי אירופאי, והעובדה ההיסטורית היא, שאנחנו מדברים על ליברליזם כתפיסה פוליטית, כתפיסה מפלגתית, כתפיסה אידאולוגית, אנחנו קודם כל רואים אותה ביבשת אירופה. ולמעשה הליברליזם כאידאולוגיה פוליטית מודרנית מתחילה בצרפת ויש לו אופי אחר מאשר הליברליזם הבריטי, אשר מתפתח קצת יותר מאוחר.
עכשיו, כמובן, זה עדיין משאיר את המסגרת הכוללת של בל, שמדובר באידאולוגיה ספציפית, לא מדובר באיזושהי תפיסה כוללת של הליברליזם כהציוויליזציה המערבית. אבל יש לו מאפיינים אחרים. ואחד המאפיינים המרכזיים של הליברליזם בצרפת הוא אידאולוגיה שהזהות הפוליטית שלה באופן מובהק היא זהות של אידאולוגיה של מרכז פוליטי. זו אידאולוגיה שנאבקת בשתי חזיתות. נגד אידאולוגיות יריבות בימין הפוליטי, ונגד אידאולוגיות יריבות בשמאל הפוליטי. באיזשהו מובן אולי זה כן יוצר דווקא לליברליזם צרפתי סוג של דגם מיקרו של אותו הליברליזם הכולל של אמצע המאה ה-20 ברמת מאקרו. אם ברמת מאקרו הליברליזם שלאחר מלחמת העולם השנייה רואה את עצמו כנאבק בשתי חזיתות בזירה הבינלאומית, כאשר התיאור הכולל הוא שבעצם יש שתי אידאולוגיות, או שני דגמים יריבים בימין ובשמאל, הדגם הפשיסטי והדגם הקומוניסטי, כך ברמת מיקרו  הליברליזם האירופאי הקונטיננטלי בתחילת המאה ה-19 רואה את עצמו כאידאולוגיה ספציפית של מרכז, שנאבקת נגד השמאל ונגד הימין. והליברליזם צומח בצרפת כאחת מהתגובות לשוק, לזעזוע של המהפכה הצרפתית, כאשר מה שקורה הוא שבעצם באמצע שנות ה-90 של המאה ה-18, יש מאין אכזבה מכך שהמפכה גלשה לכיוון יותר מדי רדיקלי, שהביא לשפיכות דמים, הביא לדיקטטורה, הביא לטרור, תחת הסיסמאות מהפכניות, תחת סיסמאות מעין דמוקרטיות. והליברלים בצרפת, מנסים למצוא דרך שלישית. הם אומרים - אנחנו לא רוצים את החזרה אל המשטר הישן, למשטר המלוכני, למסגרות הפאודליות, אבל אנחנו גם מתנגדים לרעיון הרדיקלי של ריבונות ישירה של העם, שעלולה לגלוש בעצם לדיקטטורה.
[00:21:51]לכן בליברליזם הצרפתי אנחנו רואים מרכיבים חזקים מאוד של ספקנות או איבה לדמוקרטיה, מה שאנחנו נראה פחות בליברליזם הבריטי. כי ההיסטוריה של בריטניה במאות ה-18 וה-19 הייתה די שונה מההיסטוריה של צרפת, ובריטניה לא עברה באופן ישיר את המהפכה הצרפתית. כמובן שהמהפכה הצרפתית השפיעה גם על התפתחויות הפוליטיות בבריטניה וגם על ההגות בבריטניה, אבל באופן עקיף. וזה לא יצר טראומה, וזה לא יצר פחד מרדיקליזם, כמו שהיה קיים בצרפת, בחוגים הליברליים בצרפת, וזה אפשר, זו אחת הסיבות שאפשרה יותר התקרבות בין האגף הליברלי של הפוליטיקה וההגות והאגף הדמוקרטי-רדיקלי. ולכן הליברלים בבריטניה לא רואים את עצמם ככח אמצע שינווט בין שתי החזיתות, אלא כאחד הכוחות, שהיריב העיקרי שלו זה הכוח השמרני, או אותה האצולה שעדיין יש לה השפעה פוליטית ישירה או עקיפה במוסדות המדינה. אנשי מעמד הביניים בבריטניה רואים את עצמם כסוג של מנהיגים, גם של הציבור הפשוט, למשל ציבור הפועלים.
לעומת זאת בצרפת נוצרת איבה אידאולוגית, איבה מעמדית בין שני המעמדות. הליברליזם נתפס כאידאולוגיה בורגנית או כאידאולוגיה של מעמד הביניים, ואילו ההמונים נתפסים כאלה שעלולים לגלוש לתפיסות רדיקליות סוציאליסטיות אנטי-דמוקרטיות. ואנחנו רואים שלאורך המאה ה-19 יש סדרה של מהפכות בצרפת, וכל פעם יש להן אותה דינמיקה, שקודם כל מהפכות הן נעשות בסוג של שיתוף פעולה או ברית בין מעמד הביניים הרחב לציבור הפשוט, בין הליברלים לרדיקלים, או רפובליקנים וסוציאליסטים, איך שהם יכולים להיקרא בכל מיני הקשרים. ואחרי שהמשטר הישן מופל, בעצם נוצר קרע, בין ליברלים לרדיקלים, כאשר הליברלים מדכאים ביד די קשה את התנועות העממיות, או את התנועות הרדיקליות, כלקח מהמהפכה הצרפתית. זה מה שהם חושבים שהם לא עשו במהפכה הצרפתית, הם לא דיכאו את הקומונה של פריז שבתקופה של המהפכה הצרפתית, זאת אומרת הממשל המקומי של פריז, שהוא בעצם זה שהשפיע על הדינמיקה של האירועים ושממנו בסופו של דבר צמח השלטון היעקוביני. ואז בכל הפעמים הבאות, הליברלים בצרפת יש להם נכונות להשתמש באלימות גם נגד המורדים משמאל.
[00:26:14]זה ההבדל ההיסטורי המרכזי, ולכן הליברליזם הצרפתי הוא ליברליזם שהרבה יותר זהיר כלפי דמוקרטיה, והוא דוגל בעיקרון של חופש מתון, חופש שהסכנות אליו באות לא רק מהחוגים הריאקציוניים, החוגים השמרנים, אלא גם מהחוגים הרדיקליים. ויש צורך במסגרת מוסדית מאוד מורכבת, כדי שהיא תמנע מאותם כוחות רדיקליים לטעון לכך שמייצגים את הרוב הפשוט, לתפוס שלטון ולהקים הדיקטטורה.
זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שלאורך המאה ה-19, צרפת מתקשה להקים משטר פוליטי חופשי. יש הרבה זעזועים והרבה תהפוכות במהלך המאה ה-19 בצרפת, מהפכות, מהכפות-נגד, כאשר בעצם בפעם הראשונה שצרפת מצליחה להקים משטר של נציגים נבחרים שהוא יהיה יציב, זה בשנות ה-70 של המאה ה-19. המהפכה הצרפתית פרצה ב-1789, ורק ב-1875 מתקבלת חוקה שמקימה רפובליקה שמצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן, למעשה עד ל-1940 והקריסה של אותה רפובליקה היא תוצאה של פלישה מבחוץ ולא תוצאה של משבר פנימי. זאת אומרת שאם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, אז אותה הרפובליקה, שאנחנו קוראים לה הרפובליקה השלישית הייתה גם נמשכת עוד הרבה שנים. אז, זאת אומרת ב-1875 הם מצליחים ליצור מסגרת מוסדית שהיא מאוד מוצלחת, אבל זה לוקח להם 90 שנה. ויש חלופות אידאולוגיות למשטר של נציגים נבחרים בתוך צרפת. יש חלופה מלוכנית, חלופה יותר אוטוקרטית, ויש גם חלופה סוציאליסטית. ולכן עבור הליברלים בצרפת, השאלה המרכזית היא שאלה של חופש פוליטי, שכולל גם את חירויות האזרח הבסיסיות, כמו חופש ביטוי, חופש עיתונות, וגם חירויות פוליטיות שכוללות את הזכות לבחור ולהיבחר.
[00:29:35] הבעיה הזאת כבר לא קיימת באנגליה במאה ה-19. באנגליה עדיין, עד 1884, אין זכות בחירה כללית, אבל אנגליה מכל בחינות אחרות היא מדינה ליברלית חופשית. ולליברליזם בבריטניה יש שתי סוגיות אחרות שהוא עוסק בהן. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוא עוסק בסוגיה של מסחר חופשי, ולכן הוא מקבל ניחוח עם דגש מאוד חזק על כלכלה. זאת אומרת החופש מתקשר כאן לעניין הכלכלי. ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הוא גם מקבל גם איזשהו ניחוח מוסרני. מכיוון שהמפלגה הליברלית שהיא המפלגה הדומיננטית בבריטניה באמצע המאה ה-19, היא נשענת מבחינה חברתית על ציבור של מעמד הביניים ששייך לחוגים אבנגליסטיים - נונקונפורמיסטיים, שאלות מוסר כמו שתיית אלכוהול, זנות ואחרות הופכות פתאום למושא הדגל של הליברליזם הבריטי, ודווקא בכיוון של מגבלה על הדברים האלה, כאשר יש קונצנזוס שגם שמרנים וגם ליברלים פחות או יותר במאה ה-19 מסכימים איתו בזכות הכלכלה החופשית.
 אחר כך השינוי שעוברים כל הליברליזמים בסוף המאה ה-19, זה לאור הרחבת זכות הבחירה וסוגיות חברתיות  גם הם זזים קצת שמאלה מבחינה כלכלית.
שאלה: אתה יכול לחזור רגע על  ניחוח המוסרני.
ד"ר פודוקסיק: זה דורש... אני כרגע רוצה לציין את זה, אנחנו אולי לחזור לזה בשלב...
שאלה: שני צדדים של המתרס, לא הבנתי מה הטענה אבל לאיזה צד זה קשור
[00:32:20] ד"ר פודוקסיק: אה. יש סדרה של... התקופה הויקטוריאנית לא קבלה את השם שלה, לא נתנה את המשמעות למילה "ויקטוריאנית" סתם. היא הייתה קשורה לניסיון של החברה האנגלית במאה ה-19 לארגן את עצמה גם מבחינת איזשהם מוסכמות מוסריות. כאשר הוויכוחים המרכזיים לגבי החקיקה הם שייכים לתחום המוסר. הסוגיה הכלכלית כבר נסוגה, היא כבר לא רלבנטית כל כך באמצע המאה ה-19. אז יש מספר דברים שכולם דנים בהם. קודם כל הרחבת זכות הבחירה, וליברלים מאוד בעד, אם כי בסופו של דבר השמרנים מתמרנים אותם ומחוקקים חוק עוד יותר רדיקלי מאשר הליברלים הציעו. אבל למה? כי הם רוצים לארגן ולהרחיב את האומה הפוליטית האנגלית ולהכניס את הציבורים הנוספים לתוך המסגרת הפוליטית החברתית הקונצנסואלית שבעצם המפלגה הליברלית חולשת עליה. זה דבר ראשון. אבל גם מכיוון שמכניסים גם את הציבורים מהמעמד הנמוך, גם נוצר, אולי לא תמיד בצורה מודעת, אבל בהחלט יש קשר, איזושהו צורך בלארגן את אותו הציבור מבחינה מוסרית. אלה הם העניים העירוניים שנוטים לאלכוהול, העדר של היגיינה, זאת אומרת ניסיון לבנות את החברה האנגלית כחברה מוסרית. מה גם ששוב צריך להבין שהמנהיגים של הליברלים באנגליה הם היו בשר מבשרם של הכתות והזרמים הפרוטסטנטים, שלא השתייכו לכנסייה האנגלית הרשמית, ושעבור הכתות האלה הפוריטניזם המוסרי היה דבר מאוד חשוב. לכן יש כל הזמן יוזמות ודרישות לחוקק את חוק היובש נגד אלכוהול, יש ניסיון להיאבק בתופעת הזנות. למשל אנחנו אפילו יודעים מיומנים של ויליאם גלאדסטון, לימים ראש ממשלה ליברלי של בריטניה, שבזמנו הפנוי בערבים הוא היה מנסה לגאול את הזונות, הוא היה מזמין אותן לכוס תה והיה עושה איתן שיחות נפש, כדי שהן יצאו מהמעגל. אז זה מאוד חשוב, אם כי זה כמובן עורר ויכוחים עזים בתוך הציבור הליברלי עצמו. וצריך להבין שכאשר, למשל, ג'ון סטיוארט מיל כתב את המסכת שלו על החופש, היא הופנתה בעיקר לא כל כך לציבור השמרני, אלא לציבור הליברלי, או לאותם זרמים בתוך הציבור הליברלי שיש להם נטייה להגביל מבחינה המוסרית את חרותו של האדם. ולכן נאמר שם כל כך הרבה לגבי חקיקה שמנסה להגביל את שתיית האלכוהול. ובמובנים מסוימים החקיקות שהתקבלו שם היו סוג של פשרה בין המרכיבים קצת יותר ליברטריאניים למרכיבים יותר פוריטניים של הליברליזם הבריטי, למשל לא אסרו מכירת אלכוהול, אבל הגבילו את השתייה של אלכוהול בפאבים לשעה 11 בלילה. זאת אומרת חוק שעדיין, עד כמה שאני מבין קיים בבריטניה. וכל מיני דברים כאלה. אבל אני סוטה מזה כי זה דורש פשוט הרצאה נפרדת, ומכיון שאני נותן הרצאה כוללת, אני אגיד הרבה דברים, זה תמיד... כל דבר שהוא בעל ערך אינטלקטואלי הוא אף פעם לא מוגבל. זאת אומרת שאם יצאתם מכאן ואתם חושבים שאתם הבנתם את הכל אז אני לא נתתי לכם כלים לחקור יותר. אז אם משהו לא מובן, הדרך הטובה ביותר היא פשוט ללכת ולקרוא ולבדוק, כן? כי אגיד גם הרבה דברים שלא תמיד תוכלו לסגור את הקצוות.
[00:38:15]עכשיו, מדוע הליברליזם הצרפתי דווקא ייותר חשוב מבחינתי מאשר הליברליזם הבריטי? החשיבות של ההיבטים של הליברליזם הצרפתי הוא שבעצם הוא משכפל את עצמו אחר כך בכל העולם. כי הליברליזם באירופה במאה ה-19 ובכל העולם במאה ה-20 קיים בתנאים שיותר דומים לתנאים של מדינות כמו צרפת במאה ה-19, ולא מדינה כמו בריטניה במאה ה-19. זאת אומרת ליברליזם בדרך כלל הוא לא אידאולוגיה שכבר נוצרת בחברה החופשית, שנשאר לה להסדיר גם את העניינים הכלכליים, אולי העניינים המוסריים, אלא בחברות שעוברות תהליך ראשוני של דמוקרטיזציה. זאת אומרת התנאים יותר דומים לתנאים של צרפת. ולכן כאשר אנחנו מסתכלים אחר כך על ליברליזם בגרמניה, אנחנו נראה באמצע המאה ה-19 בדיוק את אותה התופעה. הסוגיות המרכזיות של אותם ליברליזמים הן עדיין סוגיות של חירויות אזרח בסיסיות ושל חופש פוליטי. ושוב הליברלים מוצאים את עצמם כאידאולוגיה של מרכז, או מרכז-ימין, ונוצרת החלוקה, למשל אצל המהפכנים הגרמניים באמצע המאה ה-19, בין ליברלים לדמוקרטים, כאשר הדמוקרטים דורשים זכות בחירה יותר רחבה והשתתפות יותר פעילה של ההמונים בשלטון, והליברלים יותר חשוב להם השמירה על חירויות האזרח הבסיסיות והמוסדות הייצוגיים שאמנם תלויים בציבור, אבל לא יותר מדי.
שואלת: כמו מה למשל? איזה מוסדות?
ד"ר פודוקסיק: פרלמנט, שלמשל לא נבחר בבחירות הכלליות, אלא נבחר לפי כל מיני... זכות הבחירה ניתנת לפי כל מיני קריטריונים, ויש הרבה מאוד וויכוחים לגבי אילו קריטריונים. למשל האם סוג של מקצוע צריך לקבוע אם יש לך זכות בחירה או לא, או האם רק הכנסה כלכלית. ודרך אגב, התפיסה שצריך להבחין בין מעמדות שונים לפי ההכנסה היא תפיסה הרבה יותר מתקדמת ודמוקרטית, עד כמה שעל פניו זה נראה פרדוקסלי, מאשר תפיסה שזה צריך להיות לפי סוג המקצוע. ובסופו של דבר למשל בפרוסיה מחוקקים בדיוק את השיטה הזו, שמחלקים את הציבור לפי שלושה מעמדות לפי שוויון בכמות המסים שכל מעמד משלם. מה זה אומר? נניח יש עשרה אחוז של אנשים מאוד מאוד עשירים אבל הם משלמים שליש מסך הכל המסים במדינה - הם מקבלים שליש ממקומות בפרלמנט. וכן גם המעמד השני וגם המעמד השלישי. אני אוכל אחר כך להתייחס לשאלה מדוע בעצם זאת שיטה הרבה יותר דמוקרטית מאשר לתת זכות בחירה נניח לאלה שיש להם מקצוע נניח במוסדות הביורוקרטיה, או הם אנשים עם מעמד מסוים בקהילה, יכול להיות שהם דווקא עניים אבל הם מעורים יותר בחיי הקהילה, זו הייתה גם אחת ההצעות. מדוע זו הצעה שמבחינת ההיגיון שלה היא הרבה פחות דמוקרטית מאשר ההבחנה על בסיס תשלום המסים.
[00:43:05]ומה שאנחנו נראה לאורך המאה ה-19 והמאה -20 בכל מיני אזורים בעולם, שהתפיסות הליברליות, התנועות הליברליות, באמת רואות את עצמן כאלה שנמצאות באמצע בין שני קצוות - מצד אחד הם מתנגדים לעריצות, או לסוג של טוטליטריות. מצד שני יש להם פחד מהדמוקרטיה שתביא גם לסוג של עריצות. הדוגמה האחרונה אולי, אני יודע שהיום יותר נוחה היא, תהיה לכם הרצאה על מצרים. אז זו בדיוק הדילמה של הליברליזם המצרי, עם מי אתה בעצם משתף פעולה. אם אתה דווקא משתף פעולה עם המשטר האוטוקרטי הלא ליברלי כי אתה מפחד מההמונים הדתיים, או שאתה משתף פעולה עם ההמונים הדתיים כי אתה שונא את המשטר של העריצות. וככל שיש במדינה פחות מסורת דמוקרטית, כך המרכז הזה בתוכו נמצא ליברליזם הולך ומצטמצם, כי אין לו בסיס חברתי רחב.
אז זה לגבי הזרמים של ליברליזם בהיסטוריה. עכשיו, אולי קצת אני אגיד כמה דברים, ואז אנחנו נעבור לדיון ולשאלות. לגבי אם אנחנו בכל זאת רוצים לברר, אוקיי, מהם המושגים, מהם הערכים שניתן לזהות במשותף ברוב הליברליזמים, בהיסטוריה ובעולם, על מה אנחנו צריכים לשים לב. ומרוב הליברליזמים אני מוצא את מה שנקרא היום, מה שמשתמשים במילה "ליברליזם" בארצות הברית, כי זה לחלוטין אזוטרי ולא רלבנטי לרוב הליברליזמים. עכשיו, אני חושב שמבחינה מתודולוגית זו תהיה טעות לשים, לארגן ולזהות אידאולוגיה מסוימת עם רשימה ברורה של מאוד מושגים וערכים. כי המציאות היא הרבה יותר נזילה, וכי היא מאוד תלויה בהקשר. לפעמים אותם מושגים ואותם הערכים מקבלים משמעות אחרת לגמרי בהקשר היסטורי ותרבותי מסוים. אבל אני חשוב שיש שני מושגים שמזוהים עם ליברליזם כשאנו רואים במציאות שני מושגים שונים, אבל תמיד כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא ליברלי, קופץ אצלינו או האחד או השני, או בדרך כלל ביחד. והשילוב של שני הדברים האלה נותנים לנו את הדמות של האדם הליברלי. שני המושגים האלה הם מושגים של חופש ומתינות. למעשה, דרך אגב, ההתפתחות של המשמעות המודרנית של המושג "ליברליזם", היא בעצם הפועל היוצא של המעבר ממשמעות של מתינות למשמעות של חופש. כשמילה ליברלי עד תחילת המאה ה-19 יש לה כמה משמעויות בשיח, אבל בדרך כלל הן לא קשורות לעמדה פוליטית שאנו מזהים אותה כעמדה ליברלית. הרבה פעמים משתמשים במילה "ליברלי", כשאתם רואים שימוש liberal בטקסטים במאה ה-17 וה-18, הכוונה היא להתנהגות נדיבה. נדיבה, אבל בצורה מתונה, זה אומר שזה בן אדם מתון, ובן אדם נדיב. זאת אומרת שזה איזשהו סוג של תנועה בין שני המובנים האלה.
[00:48:31]אבל יש קשר בין המשמעות הישנה הזאת של ליברלי, לאיך שמתחילים להשתמש במושג הזה בהקשר של החופש בתחילת המאה ה-19. אחד המאמרים שעוסק בליברליזם הצרפתי מראה את זה טוב מאוד, עד כמה שבלי לשים לב, השימוש במובן ליבלי בצורה הישנה הופך לאט לאט לשימוש בצורה החדשה. אחד מההוגים המוקדמים, של סוף המאה ה-18 - תחילת המאה ה-19 של הליברליזם הצרפתי הוא בן אדם בשם בנז'מין קונסטן, שעובד בשיתוף פעולה עם ז'רמן דה סטאל, מאדאם דה סטאל, שהייתה גם מאהבת שלו, והיא הייתה בתו של ז'אק נקר, וגם הוגת דעות בזכות עצמה. אז הם שניהם מתחילים לתאר את עמדתם הפוליטית כליברלית איפה שהו באמצע-סוף שנות ה-90 של המאה ה-18, על מנת להבחין אותה מהעמדות הקיצוניות ואלימות, במיוחד ברפובליקניזם המהפכני. הליברלי, זה יחס נדיב יותר לבן אדם, יחס של אמצע, יחס של מתינות. זאת אומרת שהשימוש במושג "ליברלי" הוא שימוש שכבר מניח את המשמעות הזאת של אידאולוגיה של מרכז. אבל כאשר מלבישים תוכן רעיוני על האידאולוגיה הזאת שנמצאת באמצע, מתחילים יותר ויותר להדגיש את הערך של חופש. וכמו שבנז'מין קונסטן, כאשר כבר בשנות ה-30 או סוף שנות ה-20 של המאה ה-19 מתחיל, הוא מסתכל אחורה ומתאר מה היה בעצם ה"אני מאמין" פוליטי שלו, הוא אומר "אני כל חיי אני נאבקתי למען חופש בכל התחומים, בדת, בכלכלה, בפוליטיקה". ואז בהקשר הספיציפי הזה העמדה המתונה של מרכז היא זאת שגם נתפסת על ידם כזאת שדוגלת במירב של החופש, אבל שצריך להגן על אותו החופש מיריבים מכל מיני כיוונים. וזה בעצם איך נוצר אותו שינוי סמנטי מהמשמעות הישנה של הליברלי למשמעות החדשה של הליברלי.
[00:51:54]עכשיו, כאשר אנחנו שואלים "איזה חופש?", "באיזה חופש הליברליזם בדרך כלל דוגל", שוב תלוי בהקשר, מהי הסוגיה הרלבנטית. אם אנחנו לוקחים את צרפת של תחילת המאה ה-19, או את גרמניה של אמצע המאה ה-19, אז החופש הרלבנטי ביותר הוא חופש פוליטי. זה לא אומר שאותם האנשים הם לא שמים לב לחופש כלכלי. כמובן שיש חשיבות לחופש כלכלי. אבל זה מה שעומד במרכז. אם אנחנו מסתכלים על ליברלים של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בבריטניה, אז שם הסוגיה על סדר היום, הוא סדר יום של תעריפים כלכליים, והסוגיה המבחינה שם זה הסוגיה של חופש כלכלי. ואני חושב שאם אנחנו לוקחים את הליברליזם בכללותו, אנחנו לא יכולים לומר שדווקא החופש הכלכלי או דווקא החופש הפוליטי או דווקא החופש הבחירתי הוא זה שמגדיר את הליברליזם, אלא חתירה למרב של החופש בתנאים הקיימים, בנסיבות הקיימות. ומריב של החופש זה אף פעם לא הנקודה הקיצונית של חופש ספציפי. כי הנקודה הקיצונית של חופש ספציפי לפעמים יכולה לבוא על חשבון של חירויות אחרות. ולכן אני חושב שיש בתוך ליברליזם, כשהוא מתגבש, איזושהי חתירה לאיזון בין חירויות, שיכולים לשחק באופן שונה בהקשרים שונים. אז לצד חופש ומתינות אנחנו יכולים להוסיף את החתירה לסוג של הרמוניה של החיים החופשיים הספונטניים.
אז כאן אני אעצור ואולי אנחנו יכולים להוביל את השיחה לאן שאתם לוקחים אותה.
[00:54:42]שואלת: אותו הדבר שהיה הכי חסר לי במאמר ובמה שאתה אמרת עכשיו זה התייחסות באופן ספציפי לפרט, שאני חושבת שזה בין השורות נמצא שם. אבל שאני חושבת שזה אחד הדברים המשמעותיים בליברליזם, אם מסתכלים על ההבחנה שאתה עושה בין הליברליזם הצרפתי לבריטי, אז זה בדיוק מה שמשותף. זאת אומרת, אתה מדבר על הנסיבות הספציפיות לחברה, ונכון, בצרפת האיום לפרט הגיע משני הכיוונים האלה, הפשיזם ושל הסוציאליזם, ובבריטניה זה הגיע יותר מהכיוון של האצולה, אבל החופש והמתינות, כמו שאני מבינה אותם בליברליזם הם קודם כל מכוונים לפרט, וזה ההבדל המשמעותי, אני חושבת, בין הליברליזם לתאוריות האחרות.
ד"ר פודוקסיק: בעיקרון, כן. וזה גם מאפשר להתייחס למה שאני לא התייחסתי, וזה המרכיב החשוב של האינדיבידואליזם בליברליזם. אבל אני חושב שכאן בל צודק, והוא שם לב לנקודה מאוד חשובה. שבעצם השחזור הזה של הליברליזם, שקושר את האינדיבידואליזם, לפרט, למושג של זכויות טבעיות, לזכויות האדם, הוא אנכרוניסטי. כי ברגע שליברליזם נוצר במאה ה-19, הוא נוצר בהקשר של תפיסות חברתיות, תפיסות סוציאולוגיות, שבזות לחלוטין למושג של זכויות טבעיות. אלה נחשבות למושגים מיושנים, מושגים הזויים ובמידה מסוימת אפילו למושגים שהובילו אולי דווקא לרדיקליזם של המהפכה הצרפתית. ולכן ... אז הליברליזם של המאה ה-19 הוא מדבר על האינדיבידואל, אבל לא כ... הוא לא מבין את האינדיבידואל כמשהו שקיים טרום החברה, ואז הוא מקים את החברה כמאין איזושהי מסגרת לאחד את הפרטים האוטונומיים, אלא להיפך. האינדיבידואליזם המודרני הוא הפועל היוצא של החיים החברתיים בעידן המודרני. זה חשוב להבין. עכשיו, דרך אגב, ליברליזם, תפיסות ליברליות...
שואלת: תחזור בבקשה על המשפט האחרון, למה התכוונת על התפיסה של החברה מול הפרט?
ד"ר פודוקסיק: שהאינדיבידואליזם זו תוצאה של התפתחות של חברה, זאת אומרת, האינדיבידואל לא קודם לחברה, אלא הוא פועל יוצא של נסיבות החיים של החברה המודרנית, הוא התוצאה של המודרנה.
שאלה: מבחינה היסטורית או מבחינה רעיונית?
ד"ר פודוקסיק: גם וגם. גם וגם. זאת אומרת, האינדיבידואל, הצורך בחופש ובדגש על הפרט, דגש על הספונטניות של האינדיבידואל, היא לא תוצאה מאיזה שהם זכויות, או מאיזשהו יסוד אינדיבידואלי שיש בתוך האדם, כי האדם נולד אולי בכלל כעדר, אלא זה מצב שנדרש מתוך נסיבות החיים התרבותיים החברתיים של העידן המודרני.
שאלה: אבל אני מבינה את המשפט האחרון שאמרת כבדיוק זה שהאינדיבידואל כן קודם לחברה. זאת אומרת מכיוון שהאדם קודם לחברה מבחינה רעיונית, אז עצם זה שאנחנו חיים בחברה מכריח אותנו לשמור על האינדיבידואליזם.
[00:59:16]ד"ר פודוקסיק: לא בהכרח. כי אפשר שההסתכלות תהיה סוציאולוגית כוללת על אינטרסים של החברה. ושמתוך האינטרסים של החברה צומח אותו האינדיבידואליזם. אבל כרגע בואו לא ניכנס לדיון פילוסופי, מה שאני רוצה לומר כאן שיש גם תפיסות ליברליות שלא בהכרח מניחות אינדיבידואליזם מתודולוגי. למשל אם אנחנו נסתכל על האידאליזם הבריטי של סוף המאה ה-19, הוא לחלוטין מסתייג מתועלתנות פילוסופית, שהיא זו שדוגלת באינדיבידואליזם האטומיסטי, והוא בכלל שולל את קיומו של האידיבידואל כיחידה נפרדת מהחברה. ועדיין, מבחינה פרקטית פוליטית, התפיסות שם הן תפיסות...
שואלת: אז באיזה מובן זה ליברלי?
ד"ר פודוקסיק: כי הוא דורש... כי אנשים שם חושבים שהמדינה לא צריכה להתערב ברוב התחומים של חיי הפרט, וצריך חרויות שתהיינה חירויות אזרח מרביות. אז פוליטית זה ליברלי.
שואלת: אז למה המדינה צריכה לא להתערב?
ד"ר פודוקסיק: זה שאלה אחרת. אני יכול... בואו נאמר שיש תפיסות כאלה. אני כרגע לא רוצה לפרט. ויש הסברים פילוסופיים איך אחד קשור לשני. עכשיו, דבר שלדעתי מאוד חשוב גם להבין, שאין אף פעם קשר אחיד בין תפיסה פילוסופית לעמדה פוליטית, לאידאולוגיה פוליטית מסוימת. מכל תפיסה פילוסופית ניתן להקיש כמעט כל עמדה ואידאולוגיה פוליטית. גם מתוך תפיסה פילוסופית אנטי-אינדיבידואליסטית אפשר לגזור תפיסה פוליטית ליברלית, וזה נעשה.
שואלת: וגם בשם החופש אפשר לגזור...
ד"ר פודוקסיק: כן ברור.
שואל: אתה אמרת שליברליזם שואף לנקודת הקיצונית, אבל הוא לא רוצה להגיע לנקודה הקיצונית, כי אז יכול להיות אנטי-ליברליזם למעשה, להתהפך. אני מבקש שתרחיב בעניין הזה, זאת אומרת, הרי כל אידאולוגיה השאיפה שלה זה להגיע לנקודת הקיצון. או שלא?
ד"ר פודוקסיק: לא... למה? אם אידאולוגיה מסוימת מנסה לתת איזושהי מסגרת כוללת לאיך חברה טובה צריכה להראות, אז ברור שחברה זה מנגנון מאוד מורכב. ואתה לא יכול באופן מופשט לקחת רק נקודה אחת, אתה צריך לתת איזושהי מסגרת ערכית כוללת איך הדברים האלה יעבדו ביחד. והדברים לא בהכרח צריכים להגיע לנקודת הקיצון.
שואל: מצד שני, יבוא הליברליזם, הליברליסטים, ויגידו לך שהתורה שלהם כוללת, ולוקחת בחשבון הרבה ווקטורים, זאת אומרת שזו לא נקודה אחת ספציפית בחלל.
[01:02:46]ד"ר פודוקסיק: אז זה מה שאני אומר. זה כולל גם שמכיוון שהיא דוגלת בערך של חרות, אבל צריך לפרוט את החרות לכל מיני היבטים של החיים. אז לא תמיד, וליברליזם בדרך כלל לא דוגל בהעדפה של סוג אחד של חרות על סוג אחר של חרות. עכשיו אני אתן דוגמה: למשל באמצע המאה ה-20, אחד הדגשים החזקים בזרמים של ליברליזם היה על חופש כלכלי, ובהקשר של המאה ה-20 זה קשור גם לעובדה שהחברות הלא ליברליות, המסוכנות ביותר והאלימות ביותר, גם דגלו בהגבלה מוחלטת של, בעצם בחיסול של חופש כלכלי. עכשיו, ברור שאין אף ליברליזם שיסכים עם חיסול מוחלט של חופש כלכלי, משתי סיבות. קודם כל חיים הכלכליים הם נדבך מאוד חשוב בחיי האדם באופן כללי, ובן אדם שלא חופשי במידה מסוימת, או במידה גדולה גם בתחום הזה, אנחנו לא יכולים לומר שיש לו מספיק חופש. אבל גם מסיבה פרגמטית, כי חברה שמגבילה חופש כלכלי באופן מוחלט היא גם שוללת חופש בתחומים האחרים, למשל חופש הביטוי וחופש העיתונות. בחברה שנניח יש לה שליטה מוחלטת על אמצעי הייצור, אז אי אפשר להוציא לאור עיתון עצמאי, עיתון אופוזיציוני. אז גם לצרכים פוליטיים יש צורך במידה מסוימת, במידה גדולה מאוד של חופש כלכלי. אז ברור שכל סוג של ליברליזם יתמוך בהרחבה של חופש כלכלי. השאלה היא עד לאיזו נקודה. עכשיו, היו תפיסות באמצע המאה ה-20, וגם לאחר מכן שטענו שכמעט כל סוג של התערבות של המדינה בכלכלה מסכן את החופש, הוא מעין מדרון חלקלק. זאת אומרת, אם בונים איזושהי סוג של כלכלה מתוכננת במידה זו או אחרת, זה בסופו של דבר יתדרדר לטוטליטריות מלאה, וזו למשל הטענה של הייק, בספר שלו "הדרך לשיעבוד", ויש לו שם טיעונים מאוד משכנעים.
עכשיו, בלי קשר לטיעונים האלה, פשוט ההיסטוריה של המאה ה-20 הראתה שזה לא לחלוטין עובד כמו שהוא טען. כי במערב אירופה נבנו חברות שיישמו מדיניות סוציאל-דמוקרטית, עם שליטה מאוד משמעותית בכלכלה, בלי שהם התדרדר להעדר של חופש באופן כללי. זה לא אומר שזו הייתה מדיניות נכונה מבחינה כלכלית, זה עדיין לא אומר בזכות אותה המדיניות. אבל זה אומר שיש משהו שהתפספס בטיעון הכולל. יכול להיות שזה לא מדרון חלקלק, אם כי כמובן כאשר באים עם הוכחות היסטוריות, אז תמיד אפשר לומר -לא עבר הרבה זמן, שבסופו של דבר זה כן היה מדרדר וכו'. אבל אני לאחרונה כן התחלתי לפקפק בתיזה הזו, והתיזה הזו, אני חושב שהיא קשורה לנסיבות החברתיות של המחצית הראשונה של המאה ה-20. והיא קשורה לכך שהכלכלה, או הייצור הכלכלי, היו ההיבט הדומיננטי של חייו של כל אדם ואדם. והדרך המוצלחת ביותר להגביל ולהתערב בחרותו של אדם, לפקח על החרות שלו הייתה באמצעות שליטה בכלכלה.
[01:08:08]שואל: למה אתה קורא "מוצלחת"?
ד"ר פודוקסיק: אם אתה מצליח להגביל את חופש של אדם זה מוצלח. המטרה שלך לחסל את החופש, אז מה מידת ההצלחה שלך? זה כאשר אתה מצליח להגביל את החופש. אז במובן הזה, כן, השליטה בכלכלה היא זו שנותנת לך את השליטה בבני האדם. כי בסופו של דבר למה חותר האנטי-ליברליזם? אנטי-ליברליזם שונא חופש, שונא כשבני האדם עושים את מה שבא להם. אז הדרך הטובה ביותר לפקח על בני האדם זה באמצעות שליטה כלכלית.
עכשיו, מה שהתחיל להתפתח החל מהאמצע של המאה ה-20, ועכשיו התהליך הזה מאיץ, הוא שבעצם אני חושב שהתחום של הייצור הכלכלי הופך לפחות ופחות חשוב מבחינת חייו של האדם באופן כללי. אנחנו צריכים לעבוד פחות, ופחות אנשים גם צריכים לעבוד על מנת לאפשר קיום של חברה יצרנית מודרנית. אז במובן הזה אפילו שליטה בכלכלה... מה?
שואלת: אתה לא חושב שאנחנו עובדים יותר?
ד"ר פודוקסיק: לא. אני חושב שפועל בבית חרושת במאה ה-19 עבד הרבה יותר. וגם אם את מבלה הרבה יותר שעות בעבודה, זה לא אומר שאת עובדת. גם בעבודה את מנהלת את חייך הפרטיים, את קוראת אינטרנט, את מדברת עם המשפחה, זאת אומרת זה שאת נמצאת אולי פיזית יותר שעות בעבודה, זה לא אומר שאת משועבדת לעבודה כמו שפועל מול פס ייצור משועבד לעבודה. אז אפילו אם עולה היום משטר טוטליטרי שמפקח רק על כלכלה, יכולת שלו לשלוט בבני אדם באופן כללי תהיה נמוכה קצת יותר מאשר היכולת של אותו משטר בשנות ה-20 וה-30. פשוט יש לך יותר פנאי, ואני חושב שלכן הסכנות לחופש בעידן המודרני, הן באות לא תמיד מהמדיניות הכלכלית שמנסה להתערב בחיי הפרט, למרות שגם באות מכאן, אלא גם באות מאותם סוגים של מדיניות שמנסים לפקח גם על חיי הפנאי של בני אדם. זאת אומרת אולי, יכול להיות שלא, אבל אולי המגבלות המרכזיות על החופש לא באות מתוך ניסיון היום לפקח על כלכלה, ותשימו לב שהשמאל הרדיקלי הטוטליטרי כמעט ולא מתעסק היום בכלכלה, אלא מנהל את חיי הפנאי - מפקח על החיים האישיים של בני האדם, מפקח על מיניות, מפקח על תרבות, מפקח על שיחה, שאלה הם מימדים לא כלכליים. ולכן יכול להיות שהמאבק המרכזי של הליברליזם צריך להיות היום במניעה של מגבלות שמוטלות על התחומים האלה.
[01:12:31]שואלת: אני בכוונה שאלתי קודם לגבי האינדיבידואליזם והצמיחה של האינדיבידואליזם מתוך החברה, ולא להיפך. אני כותבת על חובות אדם חברתיות בדוקטורט שלי. ובאמת סקרן אותי האפיון הזה של מדינות כמו גרמניה, יש בהן חובות אדם, ובלגיה יש בהן חובות אדם, ובאיטליה ובהולנד. לעומת זאת בבריטניה ובארצות הברית, אתה אולי יכול למצוא אותן, אבל רק בצורה משתמעת. ובעצם מה שאני מנסה לשאול אותך, עם הניסיון שלך, בסוף דיברת על החוקה הצרפתית, או החוקה הגרמנית לפני מלחמת העולם השנייה. החוקה עצמה נקראה "חוקת הזכויות והחובות של הפרט", כלומר התפיסה הייתה מין תפיסה קהילתנית כזו, שיכול להיות שיש לך זכויות אבל תמיד יהיו לך גם חובות כלפי אותה החברה. וכשאתה אומר היום לאנשים "חובות", בעדין הליברלי האטומיסטי האינדיבידואלי, ישר מצטמררים, וככה מסתכלים עליך בצורה של כאילו, עוכר אדם. בעוד שעכשיו, כשאתה ככה אומר לי את הדברים האלה, זה מסתדר לי קצת יותר. כי אם אנחנו באים ואומרים שהאינדיבידואל נולד מתוך איזשהו צורך חברתי, אז בעצם החובה שלו לחברה כרוכה בתוך הזכות שלו.
ד"ר פודוקסיק: כן, זו בהחלט הייתה תפיסה, שהייתה די מקובלת אצל הוגים לא מעטים ביבשת אירופה, הליברלים במאה ה-19. האינדיבידואליזם לא שולל את הקשר והמחויבות לחברה, אם אנחנו נקרא את טוקוויל, למשל. אבל זו נקודה ראשונה. הנקודה השנייה היא שכשאנחנו מדברים על ליברליזם היום, זו משפחה מאוד רחבה, ובמסגרת של מוסכמות הליברליות הכלליות, יכולות להתקיים הרבה מאוד תפיסות פרטניות. אז ברור שהמדינות שהרקע שלהן הוא קתולי-אירופאי, ברור שהן ישלבו את המסגרת הליברלית הכללית עם דגשים שבאים, נניח, ממסורת יותר נוצרית-דמוקרטית. אז בהקשר של טהרנות ליברלית הם פחות ליברלים. אבל אני תמיד נוטה לחשוב במושגים של רף. כדי לא להיות אוטופיסטים, לא להסתכל מה מספק אותנו באופן מוחלט, אלא מה נסבל. איזו מדינה מבחינה ליברלית היא מדינה נסבלת. אני חושב שמדינות כמו איטליה וגרמניה, הן מדינות די נסבלות, למרות שמבחינת... יש שם דברים שנניח אני חושב שהם לא מספיק ליברלים בהקשר של חופש ביטוי או חופש ההפגנה. למשל בגרמניה, יש מגבלות מאוד משמעותיות על חופש הביטוי. למשל כל מה שקשור בסמלים הנציונל-סוציאליסטיים והכחשת השואה זה מגבלה על חופש הביטוי. יש מגבלה על הפגנות. בגרמניה אתה צריך להגיש בקשה לארגן הפגנה שלושה ימים מראש. בגרמניה אתה חייב להסתובב עם תעודת זהות - בבריטניה בכלל אין תעודת זהות. אבל שוב, גם כאן אנחנו יכולים להסתכל על היבטים שונים של חופש ולומר - יש באירופה תחומים ואזורים של חופש, שקיימים פחות במדינות האנגלו-אמריקאיות. למשל בצרפת יש הרבה יותר חופש מיני מאשר בארה"ב. אז זה גם לא חד משמעי.
[01:17:14]שואל: כתרבות או כחוק?
ד"ר פודוקסיק: כחוק. טוב, למשל בארצות הברית יש איסור בהרבה מדינות על הזנות, סתם דוגמה. אם כי עכשיו בצרפת גם הלכו בכיוון זה , אבל לפני זה - לא. יש שם עוד כל מיני הבדלים מאוד משמעותיים בחקיקה.
שואל: שאלה - אתה, הנגדת, אם הבנתי נכון, הצגת את המורכבות של המונח ליברליזם, ואמרת שהרבה פעמים הפרשנות שלו היא תלויה בקונטקסט היסטורי-חברתי. והיה מעניין אותי, אמנם לא דיברנו על זה בכלל, אבל אולי לפרש את האופן שבו ישראל הצעירה מתמודדת עם המונח הזה לאור השינויים בחברה. כלומר איך...
ד"ר פודוקסיק: פשוט תפרט כדי ש...
שואל: כן, כן, אני אומר אם הנגדת בין נניח דגש על חרויות כלכליות לעומת חרויות פוליטיות במדינת ישראל, אז האם התמורות הפוליטיות הן מאוד משמעותיות שקרו בישראל, נניח, ביחס למה שאנחנו רואים פה בתמונה, האם זה השפיע גם על האופן, על הדגש של הליברליזם הישראלי, ככל שהוא באמת..
ד"ר פודוקסיק: אוקיי, אז זה סיפור מורכב, אנחנו לא יודעים כל כך מה ייצא מזה, כי כל מיני האנשים משתמשים במושג "ליברליזם", החל מפייגלין וכלה בתמר זנדברג. נכון? כולם ליברלים. דווקא לישראל אני חשוב שיש הרבה יותר בעיה עם המושג שמרנות, מאשר עם המושג ליברליזם, כי חברה ישראלית לא יכלה ולא תוכל אולי עוד איזה כמה שנים לפתח איזושהי שמרנות, מהסיבה הפשוטה שזו חברה רדיקלית שנוצרה מתוך איזשהו מעין מיזם נקבע מראש. לכן המפלגה השמרנית היחידה בישראל היא "אגודת ישראל", שהיא באיזשהו מובן מאוד דומה למפלגה השמרנית הבריטית. אבל... אפילו חליפות.
זו נקודה אחת. הנקודה השנייה היא שאנחנו כחברה צעירה, כחברה שעדיין לא מבינה מה היא, אנחנו עוסקים בחקיינות. וחקיינות תלויה בהקשרים ובמקומות משם האנשים שואבים. זאת אומרת, בשנות ה-50 וה-60 המושג "ליברלי" היה קשור לחלוטין לאיך שהמפלגות, איך שהליברליזם נתפס במרכז-מערב אירופה, מפלגות מרכז ימין שדוגלות בכלכלה חופשית, אם כי, שוב, תוך גם התחשבות בכך שזה צריך להיות מתון ומדיניות של מרכז. ולכן "הציונים הכלליים" היו ליברלים ביחס למפא"י. אנחנו היום לא היינו קוראים לעמדה הכלכלית שלהם "עמדה ליברלית". אבל אני חושב שבסופו דבר, מטבע הדברים, מכיוון שאנחנו חברה שההגיון החברתי, ההגיון המוסרי שלה הוא הגיון אירופאי לחלוטין, בסופו של דבר ליברליזם, או התפיסה הליברלית דומיננטית, שתמשיך כאן ותתפתח כאן תישאר במרכז ימין, כמו שזה קורה ברוב החברות האירופאיות. זאת אומרת כאן, זאת התחזית שלי. אני לא חושב שהמילה הזאת תחזיק מעמד בשמאל הרדיקלי, וגם לא חושב שתחזיק מעמד אצל פייגלין ואוהבי איין ראנד. בשמאל הרדיקלי אנחנו כבר רואים שבבחירות האחרונות ב"מרצ" פשוט זרקו החוצה את כל מי שהיה יכול איכשהו להתכסות במושג "ליברלי". ואנחנו כבר יודעים ש"מרצ" זה בעצם התשלטות של מפ"ם. היה יסוד ליברלי פעם ב"מרצ", שזה "שינוי", כן? "רצ" פלירטטו עם ליברליזם, אבל זה לחלוטין עכשיו אידאולוגיה של מפ"ם בלבוש מודרני. מצד שני, הזהות של פייגלין, שלו לא של.. היא מה שאני חושב שמה שדומיננטי שם זה בית המקדש, זה לא חופש... כי בואו נאמר כך. השאלה מה הוא הדבר שבוער בבן-נאדם, לא מה המצע. אז אני לא חושב שליברליזם זה הדבר המרכזי אצלו, אם כי כמובן שמכיוון שהוא בא ממסורת פוליטית אנגלו-אמריקאית, הרבה יותר קל לו באופן אותנטי לאמץ הרבה מאוד מהטכניקות, מהתפיסות שהן איכשהו בקונצנזוס בחברות האנגלו-אמריקאיות.
[01:24:03]שואל: כשהזכרת את הנושא, קראתי משהו לאחרונה על ההשוואה בין מהפכות, הצרפתית והאמריקאית, והתיזה הזאת התפרקה לגישות שונות לדת ומסורת וחשיבות של מסורת וכו', ובגלל שהן קמו באותה תקופה, והיה מאוד הרבה הפריה הדדית של רעיונות ביניהם, אפילו אנשים שהיו מעורבים בשניהם, תומאס פיין למשל. אולי אתה יכול לאמר משהו על המקום של ההבנות או הפרשנויות השונות של ליברליזם, שיכול להסביר את הכיוונים השונים שהם לקחו?
ד"ר פודקסיק: אוקיי, טוב, ליברליזם הוא בדרך כלל לא יכול להיות קלריקלי. אפילו אם ניקח דוגמה של פוליטיקה איטלקית במאה ה-20, היו שם תמיד מספר מפלגות של ימין-מרכז, ששתפו פעולה בקואליציה אבל לא יכלו להתאחד, כי תפיסות העולם היו שונות. זאת אומרת, הייתה מפלגה נוצרית-דמוקרטית, והייתה מפלגה ליברלית, מפלגה ליברלית שגם בסופו של דבר הייתה מפלגת ימין-מרכז, אבל לא יכלה לחיות עם התפיסות הקלריקליות של הדמוקרטית-נוצרית. אז השאלה היא האם ליברליזם עוין את הממסד הדתי או האם הוא מפתח יחס אוהד לדת. ואני חושב שזה הרבה מאוד תלוי בנסיבות הספציפיות. תלוי איזו דת, איזה ממסד, ואיזה הקשר. למשל התופעה הצרפתית ואחר כך כלל אירופאית היא שהחלוקה בין שמאל לימין כללה שם חלוקה גם בין חילוניות לדתיות. זה לא שהדברים התפתחו בבריטניה ובארצות הברית. ובמובן מסוים, דווקא אנשים בשמאל הפוליטי, שמאל-מרכז פוליטי בבריטניה וארצות הברית, אולי היו יותר אדוקים מבחינה האמונה הדתית מאשר אנשים בימין הפוליטי. גלאדסטון, ראש ממשלה ליברלי היה הרבה יותר דתי מאשר ד'יזראלי שהיה ראש הממשלה שמרני, ולכן המלכה וויקטוריה לא כל כך סבלה את גלאדסטון שהיה בא ומטיף לה על כל ענייני מוסר, כמו שהוא תרגל על השיחות שלו עם הזונות, כוס תה ועוגות, וד'יזראלי היה עושה צחוקים, מתבדח איתה, אז היא העדיפה את ד'יזראלי יותר. אז זה ההבדלים. שוב, אם אנחנו מדברים על מדינות מוסלמיות, באיזו מידה הליברליזם בחרבות מוסלמיות יכול לשתף פעולה עם הדת? זה תלוי. שוב, אם אנחנו לוקחים את תורכיה, שהיה קיים שם במהלך המאה ה-20 משטר חילוני שביקר דת בצורה מאוד משמעותית, אז ברור שברגע שהתקיימה שם הליברליזציה של שנות ה-80 וה90, אז גם לווה בפתיחות כלפי הדת, ובפניה של הפוליטיקאים הליברלים גם מסיבה אלקטורלית אבל גם מסיבה ערכית לאיזהו תפיסה של כיבוד של המסורת והדת. אבל מה שקרה שבאותו מגרש של מרכז-ימין, ששחקו שם אנשים שליברליזם היה יותר חשוב להם מאשר דת, ואנשים שהדת הייתה יותר חשובה להם מאשר ליברליזם, מי שנצחו בסופו של דבר זה מפלגה שהיא הדגש שלה היא על דת ולא על חופש כלכלי, נניח, למעמד הביניים, אם כי גם את זה יש שם. אז זה כמו שנניח מה שקרה, מעבר בתורכיה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000, זה כמו שלטון של ליכוד התחלף בשלטון של ש"ס. מה שאני מתכוון לליברלים בתורכיה זה אנשים כמו טורגוט אזאל ואחרים, יש שתי מפלגות ליברליות של ימין-מרכז, שהן פחות או יותר מקבילות של "ליכוד", תנועה ליברלית שפתוחה למסורת, ואז באה התנועה הדתית שקצת פתוחה לליברליזם, יש מחלוקת באיזו מידה. אתה רצית לשאול?
[01:30:39 ]השואל: רציתי לשאול, הייתה לי שאלה לגבי מידת המדיניות של הליברליזם. היית חושב שבשנות ה-50 וה-60, היו בארץ הפגנות מאוד גדולות, ויש פה, בחלק גדול מהן רואים, אמירות מאוד קיצוניות, אי ציות לחוק, (לא ברור) יש חובה לא לציית לממשל שפוגע בך, להתנגד, גם אצל (לא ברור) ובמיוחד אצל בדר מ"חרות", זה אומר שמידה אפילו רדיקלית של עמידה על חירויות...
ד"ר פודוקסיק: טוב, כשאני דיברתי על הליברליזם בהקשר הזה, אני דיברתי על "הציונים הכלליים", "הציונים הכלליים" זה לא בדר.
השואל: זה נראה לגמרי, זה נראה לגמרי שזה לא הולך בכיוונים האלה, זה השתנה מאוד.
ד"ר פודוקסיק: שוב, זה סוגים שונים של ליברליזם, טוב רוויזיוניזם בא גם ממסורת לאומית מהפכנית, וגם נוצרת איזושהי תרבות פוליטית שדורשת יותר פרטנות. אז בהקשר הספציפי ההוא, מכיוון שהמדינה הייתה די נשלטת במנגנונים של מפא"י, הרדיקליות הזאת גם התבטאה לדרישות להרבה יותר חופש פרט. וגם לזה אנחנו יכולים בהקשרים האלה לקרוא "עמדה" או "תפיסה ליברלית", עכשיו, תמיד, גם כשאני הגדרתי כל מיני מרכיבים שאנחנו מוצאים בתנועות האלה אז זה לא תמיד עובד באופן מוחלט, זה הכל תלוי נסיבות.  חוץ מזה, גם פוליטיקה של מרכז יכולה להיות פוליטיקה רדיקלית, כן? זאת אומרת, לפעמים זה הבדל בין התוכן הפוליטי לסגנון הפוליטי.
הקהל: תודה רבה
ד"ר פודוקסיק: תודה לכם!
מחיאות כפיים. 

יום ראשון, 2 ביוני 2019

יוליה לטינינה על הסיום של משחקי הכס







שלום לכם! כאן יוליה לטנינה, זה לא "קוד דוסטופה" אלא LATYNINA.TV, הרשמו ועשו לנו לייק.
היום אנחנו נדבר על העונה האחרונה של "משחקי הכס", ולכן מי שלא צפה, אנא אל תקשיבו, כי כל מה שנגיד פה זה הכל ספויילרים, נדבר רק על זה שהצופים נורא נעלבו, רבים אחרי סיום העונה האחרונה הרימו צעקה  - איך זה?!? עבדו עלינו! הבטיחו לנו אגדה קסומה, בה נסיכה אגדית דאינריז טארגאריין והדרקונים שלה הייתה צריכה להשמיד את מלך הלילה, לסיים את שלטון הרודנות של סרסיי ולהתחתן עם הנסיך המקסים ג'ון שלג, והנה עבדו עלינו בצורה מגעילה ביותר, היפיפיה הקסומה הפכה לרודנית עקובה מדם, המבטיחה על הריסות עיר הבירה של ווסטרוז שהושמדה במו ידיה לשחרר את יתר מדינות העולם באותו האופן בו היא שחררה את הבירה, ואילו נסיך האגדות תוקע לה פגיון בין הצלעות, והופך מאוהב לברוטוס החדש, וזה אחרי שהם הצילו את העולם ממלך הלילה. כל זה אינו אלא מרמה, שוד ועבירה נגד ההפי אנד ההוליוודי.
 ואני אענה שזה זה סיום פשוט גאוני לטקסט פשוט גאוני. ושהרומן של ג'ורג' מרטין הוא טקסט יחיד בדורו, שמוזר לדבר על הרומן שטרם הושלם, מאחר והספר הלפני האחרון, "רוחות החורף", ג'ורג' מרטין כותב כבר שמונה שנים, ולפני המצב היום הוא מבטיח לסיים אותו ביולי 2020, הסדרה התקדמה מעל ומעבר, וכפי שאנחנו יודעים היא לא תמיד נצמדת לספר. לעתים קרובות מאוד הסדרה משתמשת בקלישאות הוליוודיות בדיוק באותם המקומות שמרטין דוחה אותן, ובמקרה הנוכחי, של סיום הסדרה, אין כל ספק שברור שזה הסיום, פחות או יותר, שמרטין התכוון אליו, באופן עקרוני. והספר של מרטין במובן הזה הוא גאוני ממספר סיבות. 
קודם כל הוא מכריח אותנו לבחון מחדש את ההשקפה שהתרגלנו אליה עוד מימי בית הספר על מהות הפאודליזם. בשביל צרכן מודרני, זה בדרך כלל איזה עבר אפל בתולדות האנושות, במהלכו הלורדים האצילים עסקו בכל מיני שטויות כמו הטורנירים של אבירים, ערכו מלחמות אזרחים אינסופיות ושדדו את העם הפשוט. אבל  הפאודליזם באמת הוא השורש ממנו צמחה החרות המערבית הנוכחית. בדיוק אותה המאגנה כארטה הידועה לשמצה, שעליה אוהבים כל כך להסתמך אנשים שאף פעם לא קראו אותה, בכלל לא הבטיחה את הזכויות ואת חירויות האזרחים. היא הבטיחה את הזכויות ואת החירויות האצולה, כולל הזכות למרות במלך במידה והוא יפר את החירויות הללו. החרות לא ניתנה באירופה לכל בבת אחת, היא ניתנה תחילה לאצולה, וכל האוטוקרטים אשר הגיעו לשלטון באירופה, בין אם היו אלה מלכים בימי האבסולוטיזם, או הרודנים בערי איטליה במאה, ה-15, כולם הגיעו לשלטון באותו האופן. הם פנו מעל ראשי האצולה אל ההמון, והבטיחו לו לשחרר אותו מעול האצולה. 
"משחקי הכס" זה בין היתר פולמוס סמוי עם שני נכסי ספרות מוכרים מאוד. ראשית עם היצירות ההיסטוריות של שייקספיר, והאחר הוא "דון קישוט" של סרוונטס. אני רוצה להזכיר שהיצירות ההיסטוריות של שייקספיר מתארות בפועל t, אותה המלחמה כמו "משחקי הכס", והיא המלחמה בין בית לנקסטר ובית יורק על הכס האנגלי. שייקספיר מתאר אותה מנקודת מבט של מה שניתן לכנות "ראליזם טיודורי" בהקבלה עם "ראליזם סוציאליסטי", והרעיון המרכזי אצל שייקספיר הוא מאוד פשוט- היה היו להם לורדים אציליים רבי השפעה, עם הצבאות הפרטיים שלהם, והם תמיד עשקו את אדמת אנגליה, פעם אחת הם הרגו את המלך החוקי, ולאחר מכן במשך 30 שנה הכחידו זה את זה, התחילו 30 שנות כאוס, עד שלא בא מלך חדש ולא ריסן את כל הלורדים. 
והנה מה שמעניין- הספרים האחרונים על מלחמת השושנים, למשל The Wars of the Roses של דן ג'ונס, הם בעצם נמצאים תחת השפעה של "משחקי הכס", מקרה ייחודי, כשספרי היסטוריה מושפעים מספרות יפה, אם כי באופן דומה ספרות רוסית על מלחמות נפוליאון נמצאת תחת השפעה משמעותית של "מלחמה ושלום". והספרים החדשים האלה מתארים לרוב את המצב בצורה הפוכה לגמרי.  הם אומרים - היה היו לורדים אצילים רבי השפעה, שהצבאות הפרטים שלהם היו הערובה לחירות האנגלית. יום אחד הלורדים האלה הרגו את המלך, כי הוא הפך לרודן ועבר כל גבול, כמו שעשה בפועל המלך המשוגע אאיריז, לאחר מכן הלורדים נלחמו במשך 30 שנה, ובמשך המלחמה הזאת הם הכחידו אחד את השני, אל ההריסות מלך שבנו הפך לרודן, היה כורת ראשים לנשותיהם, וכמעט חיסל את חירותה של אנגליה. ובאופן כללי ההבדל בין מדינות אירופה, אנגליה מחד, וספרד וצרפת מאידך, הוא בדיוק בזה שספרד וצרפת אבדו, בתקופת האבסולוטיזם, אבדו את החרות הפאודלית שלהם, ואילו אנגליה הצליחה לשמור על ניצנים שלה, ולהעביר אותם הלאה, לפרלמנט, למהפכה המהוללת, ולבסוף  למושבות האמריקאיות. 
והספר השני איתו "משחקי הכס" מתפלמס הוא "דון קישוט" של סרוונטס, כי "דון קישוט" נכתב באותו הזמן כאשר תקופת האבירים, בשל המצאת הנשק החם והזמנים החדשים של האבסולוטיזם, הפכה לגופה נרקבת. ו"דון קישוט" לועג לאבירים, עם קוד הכבוד המגוחך שלהם. אבל הקטע הוא שקוד האבירים, מגוחך וחסר הגיון, אכן התקיים בפועל. אירופה אכן חיה לפיו במאות ה-12 וה-13. ובמסגרת הקוד הזה האבירים אכן, רק בשל מילה של כבוד, היו משחררים שבויים כדי שהם יוכלו לאסוף את דמי הכופר. במסגרת הקוד הזה המלחמה הפכה לטורניר אבירים, ואילו טורניר הפך למלחמה. והכבוד הדדי בין האויבים, אותו כבוד האבירים הידוע לשמצה, כמעט ולא קיימות לו מקבילות בתקופות אחרות, וכמובן לא הייתה לו כל מקבילה במזרח, שם להזמין את האויב לחתונה ואז לרצוח אותו נחשב לשיא החוכמה הפוליטית. אלא מה, כבוד של אבירים לא היה אלא בין השווים, והמנצח היה מקבל את פני המנוצח בטירתו, שירת לפניו במשתה, אבל אותו המנצח הרג את האיכרים של האויב, וחשב שזה משהו בסגנון של סנקציות כלכליות. ובכלל, הדמויות האציליות של מרטין קוסמות לנו כל כך, בזה שהחירות שלהם רחבה הרבה יותר  מזו של אנשים כמעט בכל חברה אחרת, החל מרומא וסין וכלה ימינו אנו.    
והסתקרנתי מאוד לראות איך ג'ורג' מרטין יישב את הסתירה הגלויה הזאת, ההלל לזכותם של הפאודלים של ווסטרוז למרוד עם כל הזוועות הנלוות למרד הזה, ולסיפור האגדי של דאינריז טארגאריין, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות, שהקריירה הצבאית שלה, יש לשים לב, עברה בעיקר במזרח, וכללה בעיקר צליבה של בעלי עבדים, ובפיקוד על דות'ראקים הברבריים.
וכמובן ששלושה דברים בסיום של "משחקי הכס" העליבו את הציבור ה"פוליטיקלי קורקט" של היום. הראשון הוא כמובן ההפסד של הפמיניזם. מעריצות ה"מי-טו"  שמחו מאוד שבאמצע הסדרה כמות הנשים הלכה וגדלה, והתפקיד שלהן הלך ונהיה חשוב יותר ויותר. המלכה סרסיי, מליסנדרה, ליידי אולנה, ליידי מורמונט, יארה/אשה, בריאן מטארת', דאינריז עצמה, ואז כל הנשים נהרגו, ובסיום הסדרה במועצת המלך, כמו שכתב מבקר נזעם אחד, שוב יושבים זכרים לבנים (White Males). איפה הדות'ראקים? איפה הבלתי-טמאים עם הגנרל השחור החביב שלהם בשם תולע אפור? איזה חוסר תקינות פוליטית. נו, סלחו לי אבל לא יכול להיות אחרת, כי האישה בימי הביניים הייתה יכולה לעשות קריירה כאם, כבת, כנביאה או כאשת איש, או אם היא הייתה מוותרת על המגדר שלה, והייתה הופכת ללוחם. היו דוגמאות לכך, למשל אישתו של רובר גיסקאר, סיקלגאיטה, ידעה להלחם לא פחות מכל אביר, ואף נצחה בקרב דירקהיום בשנת 1081. אבל היא הייתה כבשה שחורה בדיוק כמו בריאן מטארת', ובאופן כללי הנשנים הפכו למנהיגות במצב בו כל הגברים נהרגו, וזה בדיוק מה שקרה ב"משחקי הכס" לקראת העונה החמישית - השישית. אין שום בסיס לכך שאחרי סיום המלחמה, בעת השלום, הבתים האצילים ייוצגו במועצת המלך על ידי נשים. 
הדבר השני היה ההתרסקות של האידאולוגיה הפרוגרסיבית, של הרעיון של "לשבור את הגלגל". החלק השמאלני של הציבור האמריקאי חשב על דאינריז כאחת משלהם. היא הייתה כמעט אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ברני סנדרס בחצאית, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות. סביבה היו לא רק זכרים לבנים אלא גם מצביאים שחורים, הדות'ראקים הפראיים, היועצת שלה הייתה בחורה שחורה יפיפייה, היא הבטיחה "לשבור את הגלגל", היא בטלה את העבדות במירין ועוד מעט הייתה צריכה לבטל את הפאודליזם הרקוב בווסטרוז, שם שלטו זכרים לבנים עם התפיסות המיושנות שלהם על הכבוד הגברי. ופתאום דיאנריז לנגד עינינו הופכת לרודנית, אשר משמידה בהתקף זעם באש את העיר שנכנעה לה, ועל הריסות מכוסות באפר מבטיחה לשחרר את יתר העולם.
 אז התמונה הנפלאה הזאת, דאינריז עם כנפי הדרקון המתרוממים מאחוריה, תכנס בלי ספק לספרי ההיסטוריה. ולא שרמזים למה שיקרה לא היו מפוזרים הן בסדרת הטלוויזיה והן בספרים, כי ספריו של ג'ורג' מרטין זה בכלל ספרים על איך נולדות להן דמויות. איך טיפשונת רומנטית סנסה סטארק הופכת לתככנית מבריקה, איך ברדנון סטארק הופך מילד שובב לנכה ולאחר מכן לעורב בעל שלוש עיניים, איך ג'יימי לאניסטר הופך משחצן המלא בעצמו, השוכב עם אחותו לגיבור טראגי ביותר שגורלו נגזר, ואיכשהו לא ציפינו שתמורות חסרות הרחמים הללו יגעו בגיבורה הראשית. או ליתר הדיוק חשבנו שהמעבר מנערה ביישנית לאם הדרקונים, ולא ציפינו שבהמשך הכל ישתבש. 
עם זאת יש לציין שכל הרמזים היו מפוזרים בצורה קפדנית בטקסט. ההוצאה להורג של יותר ממאה מאצילי מירין, חוסר רצון מוחלט להקשיב לטענות של בעלי העבדים לשעבר, כי הרי מה, הם היו בעלי העבדים, הם חלאות, מה יש להתחשב בהם, רצח מנהיגי הדות'ראקים, ההוצאה להורג של ראנדל טארלי ובנו בגלל סירובו לסרב. וכל פעם הקורא, שבוי בקסם הנקמה הנאצלת של דאינריז,  לא שם לב לשום דבר, כי במלחמה כמו במלחמה, המטרה מקדשת את האמצעיים. אנחנו, או לפחות אני, אפילו פספסנו את ההרמז העלילתי כמו הידיעה שהמלך המשוגע אאריז הטמין בזמנו מתחת למבני הבירה סליקים עם אש-פרא, כי נו הרי זה ברור שאם הסליקים עדיין שלמים, ואם במערכה ראשונה מישהו מטמין מתחת למבנה את האש הירוקה, הרי שבמערכה האחרונה, כמו  עם הרובה הידוע, בטוח שהכל יתפוצץ. 
ורוב הצופים כנראה נזעקו ברצינות רק כאשר דאינריז, כשהיא גילתה שג'ון שלג גם הוא טארגאריין, במקום לשמוח, שהרי כעת יכולים להתחתן ולשלוט ביחד בווסטרוז, היא פתאום התחילה לקנא לשלטונה, פקדה עליו לשמור את המוצא שלו בסוד, ואז לאט לאט התחיל להברר שהיא חולת שלטון ושלהיות לצידה כרוך באותו סיכון וחוסר וודאות כמו להיות לצידם של סטלין או היטלר. וכאן נזכרנו שהרודנים הכי מפלצתיים בהיסטוריה לא היו אלה שהבטיחו לשעבד את העמים, אלא בדיוק להיפך - אלה שהבטיחו "לשבור את הגלגל". ראינו לפתע איך נראה באמת ההמון הדות'ראקי כאשר הוא מגיע לערי ווסטרוז. והנה לשמאלנים האמריקאיים, אשר מנסים היום בעצמם "לשבור את הגלגל" עם הכוונות הכי טובות, ספק אם היו אוהבים את ההשוואה הזאת.
וכמובן החטא השלישי, שעליו אין מחילה כלל בסיום הזה היה שהוא שבר את כל המסורת של האגדות, של הרומן היווני וסרט הוליוודיי. הרי כולנו קלטנו שבסוף דאינריז וג'ון צריכים להתחתן. כולנו ניחשנו, החכמים - מוקדם יותר, הטיפשים - מאוחר יותר, שג'ון שלג הוא בעצם הוא היורש החוקי של בית טארגאריין, וכולנו חיכינו בציפייה דרוכה מתי הם סוף סוף יפגשו, יתאהבו ויתחתנו, ויחד יצילו את העולם. והרי הם אכן אהבו זה את זו, והם אכן היו הגיבורים ומצילי העולם, ממלך הלילה, הרוע המוחלט. בפועל זו נקודה מאוד עדינה, ג'ורג' מרטין, להבדיל מספרות מערבית בכללותה מתייחס באופן מאוד סקפטי לאהבה הלוהטת. שימו לב שבספרו הנישואין האיתנים הם רק אלה המבוססים לא על אהבה, כמו זה של קייטלין סטארק, וכל המקרים כולם כשמישהו אוהב מישהי, מביאים בספרו של מרטין לטרגדיה. כי אהבתו של אדם גורמת לו לשכוח את חובותיו, למשל אהבתו של רוב סטארק וג'יין ווסטרלינג, נערה ממשפחה נחשלת, מביאה לכך שרוב מפר את הסכמותיו עם בית פריי ונהרג. התשוקה האסורה של התאומים סרסיי וג'יימי היא טרגית. ואני רוצה להזכיר לכם שהסיבה המקורית לכל מלחמות האזרחים בווסטרוז ונפילתו של בית טארגאריין היא גם אהבה, אהבתו של ראיגאר טארגאריין לליאנה סטארק. ובמובן זה אחד הפספוסים הגדולים של הסדרה הוא שהם נכנעו לקלישאות הוליוודיות והציגו את זונת המחנה שאי כמאוהבת בטיריון לאניסטר, כי בספר שאי היא זנזונת טיפשונת ערמומית קלת דעת המסובבת את טיריון סביב האצבע. הוא אוהב אותה, היא לא אוהבת אותו. ובדיעבד ברור שאכן, זוג האוהבים הראשי, דיאנריז וג'ון, לא הולכים להיות אצל ג'ורג' מרטין יוצאים מן הכלל. וההבדל היחיד הוא שג'ון הוא אכן גיבור למופת, להבדיל מג'יימי, טיריון ורוב סטארק הוא לא מקריב את חובתו על מזבח האהבה. הוא מקריב את אהבתו על מזבח החובה. ובעצם אותה האהבה של דאינריז וג'ון, שבכל ספר אחר הייתה המניע המרכזי של העלילה, ושלמענה הכל היה מתרחש, אצל מרטין אינה אלא נסיבות העלילה. זה מה שעושה את הרצח של דאינריז לטרגדיה. זה, כמו שברוטוס לא רק היה רוצח את יוליוס קיסר, אלא גם היה מאוהב בו. כלומר מה מרטין בא לומר לנו? שאין מושיע או מושיעה קסומים, אלא יש עבודה יומיומית בסלילת ביוב ושיקום בתי הזונות העירוניים. המושיע אשר רוצה להציל את האנושות ו"לשבור את הגלגל" הוא רודן. וברור שהפשע המשולש הזה, נגד האידאלים של פמיניזם, נגד הרעיון של לשבור את הגלגל, והחשוב מכל, נגד הסיומים היפים מהאגדות, הדורשים באופן בלתי נמנע שהגיבורים יתחתנו, חצי מהציבור לא יסלח למרטין, ולא נורא, ואילו החצי השני יבין שהספר הזה הוא אכן נכתב לפי חוקים אחרים, מדהימים, מה שעושה אותו לספר גאוני באופן מוחלט, וחלק מוחלט של הספרות של המאה ה-21.
כאן הייתה יוליה לטינינה, ו-LATYNINA.TV. אל תשכחו אותנו, הרשמו לערוץ שלנו, ואפילו, אני מפחדת להגיד -  עשו לנו לייק. כל טוב!