חלק ראשון
ארץ שמות הכזב
הנפשות הפועלות
(על פי היאררכיה הארצית והשמיימית)
האל שַאקוּנִיק (וסוחרי המקדש שלו) אל ברברי הקודם
לפעולה ולהוויה, לסובייקט ולאובייקט, מבחין בין דברים ומעניק להם משעות. אין דבר
בעולם שזר לו, ובייחוד - זהב, כסף ושררה. למרות שיש אומרים ששאקוניק אינו מבחין
בין טוב לרע.
האל יָטוּן (והמטיפים הנודדים שלו) המלך האחרון לסית
יטון השיג שהאל הוא אחד, וכל יתר האלים אינם אלא סממניו ותכונותיו. המלך הזה נרצח,
את המקדשים שרפו באש, ועכשיו מסתובבים בעולם מיני ארחי פרחי שרוצים לשכנע את
הציבור במה שלא עלה ביד המלך בעצמו.
האל וָרַאיְוֹרְט (הקהילות החופשיות שלו) האל- הנוכל,
שקרן וגנב. באשמתו העולם כולו מלא בחורים וקיפולים, ולא חלק ועגול כפי שעלה במחשבה
תחילה. ויש לומר שאם משיהו מאמין בוראיורט, לעולם הוא לא יישא בחטא, כי אין כל חטא
לעשות כמעשה האל.
וַרָאי אָלוֹם, בן שלושים ושלוש. מלך של וַרְנָרַאיְן
שבהרים, המניח שאין טעם לכבוש אדמות כדי לחלק אותם לווסלים, וחולם על ארץ האור
הגדול, שם בפרקים של הקיסר מסתובבים טווסי זהב, והאור השמיימי נחבא בין
עננים.
אַיְלִיל, בת שמונה עשרה. אחותו הקטנה של המלך, שכל
חלומותיה רק על מארבוד נץ לבן, כי הוא יפה להפליא: מעיל הקרב שלו - אדום וזהוב, עם
פתילי זהב בתפרים, והתחרה שבכתפיות - כנוצות של הנץ הלבן, ונשימת סוסו - כערפל מעל
השדות.
קִיסּוּר יָטוּן, בן שלושים ושתיים. ראש השושלת המלכותית המודחת, אדם השקול
בדעתו. כולם יודעים שלא קל לא להרוג אדם,
במיוחד כאשר יהיה צורך לשלם הרבה כסף כופר נפש.
מַארְבּוֹד יָטוּן, הוא מארבוד נץ לבן, הוא מארבון בן
הקוקיה, בן עשרים ושבע. אחיו הצעיר של
קיסור יטון, לוחם החרב הטוב ביותר בממלכה
ואביר בר-מזל, ואביר בר-מזל הוא לא זה שיודע לכבוש מבצרים, אלא זה שיודע להוציא
מהבעלים איפה הם החביאו את הרכוש.
אֶלְסִיל הלבן. חבר לנשק של מארבוד בן הקוקיה. סבור שמי
שמסתמך בכל דבר על כישוף ואילו לא יודע להלחם בעצמו - סופו יהיה רע.
אַרְפָארּה, בן שלושים וחמש. יועץ מלכותי, נזיר-שאקוניק, מכשף, פליט מארץ
האור הגדול, מושל של אִינִיסִּה לשעבר. אומר שבמדינה טובה העשיר בטוח לרכושו, ואילו
העני - לחייו; שעושר לא צריך להיות מקור לסכנה לבעליו, ואילו העוני - לא למכשול
ולא לייתרון.
קלייד וַאנְוֶיילֶן, בן עשרים ושש. נוכרי וסוחר. בעצת
ארפארה - יועץ למלך.
דַתָאם, בן עשרים וארבע. אח בדם של המלך. מורד לשעבר,
שבכל זאת החליף צד לטובת הקיסר. תלה אנשים
במאות, וניהל את המרד כמיזם עסקי כשבסעיף
הוצאות - עשרה מיליון איש, ואילו בסניף הכנסות - שלטון הקיסר. נכשל כי חוקי
המלחמה אינם כחוקי הכלכלה. בזמן העלילה
נזיר-שאקוניק, סוחר ויוזם. יש לו את כל היסודות לא להאמין לשום מילה של ארפארה,
אותו הוא שונא בנפש.
סָיילַס בְרֶדְשוֹ, בן עשרים ושלוש. חבר של דתאם, נוכרי וסוחר.
סוכן הבית שָאוְוִיה נזיר-שאקוניק, מרגל מארץ האור
הגדול, ובכל זאת מעצב מעולה. בטוח ברצינות שבמדינה טובה לא צריך להיות לא עשירים
הנוטים לעצמאות ולא עניים הנוטים למרידות.
שוֹדוֹם אופוסום. איש אציל, שאינו מרוצה מכל השינויים,
כי בשנה האחרונה ברחו ממנו אל לָאמַסָּה עשרים ושבעה בני אדם. המלך הכריז שבין חומות לאמסה כל כלב הוא הן
חורין, אז עכשיו הם בורחים להם. ומה אתם רוצים עכשיו, לנסוע ללמאסה ולקנות מעושה
האוכפים את הסחורה שהייתה צריכה להיות שלו מלכתחילה?
ראש העיר של למאסה, שחושב שלהיפך, אין צדק בכך שאדם יהיה
בעלים של אדם , כי הצדק הוא מעל הכל. ואיך הגילדה תוכל לקבוע מחיר צודק, אם יש
בסמוך עבדים העובדים בזיל הזול.
אוֹיְבֵן התובע, בן שלושים ותשע. בעל תכונה יקרת מציאה
למנהיג: לא רק שמושך אנשים אחריו אלא נמשך בעצמו, כשהוא פועל ללא כל מטרת רווח, אם
ללא מטרת רווח משמעותו לשכוח מהאינטרסים הראשוניים.
דוֹן הבלש מבריח ושודד לשעבר, המניח שרק גנב יכול לתפוס
גנב אחר, ושרק אלה שלא משלמים חסות. בכל זאת אדם פיקח ביותר.
נֵרֶוֵן, בן תשע עשרה. חניך של ארפארה, צייר בחסד עליון
ומרגל. לא מפחד מאלים של ברברים, ירא את בוּזְ'וָוה זקן הקטיפה. מבחין בין שני
סוגים של כשף: אחד הוא הידוע מימי קדם - לתת עין הרע או להעלים דבר מן העין, ואילו
אחר הוא מה שהומצא לאחרונה במקדש של שאקוניק.
טוֹדִּי אדום העין.
שכלל מעט את ההטפות של היטונים.
במה בדיוק - זאת קשה להגיד, כי לדעות של שודד זה, שחזר למוטב, בהפצת התורה
יש שני שלבים: שלב ההסתר ושלב המרד. ובשלב ההסתר מותר להסתיר את עקרונות התורה
מכולם, אפילו מהמקודשים שבמקודשים, ואילו בשלב המרד כולם צריכים להפוך למקודשים,
ואילו אלה שלא יהפכו דינם מיתה ודין רכושם להיות שלל למקודשים.
שַדָאוּר עצם העצה. אויב בנפש של מארבוד, מפקד של המשמר
הסודי של הארמון, שנוסד זה לא מכבר על ידי ארפארה.
המכשפה היפיפייה.
לוּך מחצית.
שודד ים וממציא.
לוֹסּי פרצוף ורוד. נוכל.
הליצן המלכותי.
אִילְקוּן -וסאל נאמן של מארבוד.
אֶלְדָה - אלמנתו הצעירה של חוּדּה הטווה.
חיילים שבפמלייה של מארבוד - מאלה שבזמן הקרב הופכים
לזאבים וקרקלים.
תושבי העיר למאסה שנקראים בצורה שונה בניבים שונים:
בורגרים, בורז'וא, העירוניים, האזרחים.
העם הלוקח חלק במועצת האביב, או ליתר דיוק במסדר הצבאי
של אביב, שכן בשפת אלום המושגים "איש בן חורין" ו-"אדם חמוש"
זהים והמשפט "חילק הכל בין חייליו" נשמת כמו המשפט "חילק תא הכל
לעם".
ערים, ארמונות, חלומות, חותמות מלכות, ושאר הפירטים
המקודשים, שהם הדמויות הפועלות האמיתיות של ההיסטוריה.
רוחות הרפאים, שנעדרים גוף משלהם ומופיעים לפי צרוך
במעשי נסים; וכן עבדים, צמיתים, ופעולים שכירים אשר אין להם יכולת לפעול לפי
רצונם, ואין להם מקום של משמעות בסיפור שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה