ד"ר אפרים פודוקסיק - "ליברליזם על גווניו"

ד"ר פודוקסיק: אז תודה רבה שהזמנתם אותי לדבר כאן על נושא של הליברליזם. בכלל לתת איזשהו מבוא על ליברליזם ולדבר על ליברליזם ועל אידאולוגיה ליברלית באופן כללי, זה דבר שהוא די מאתגר, מכיוון שאנחנו תמיד ישר נתקלים בקושי להגדיר את התופעה הזאת. כי התופעה הזאת היא תופעה כוללת של העולם העולם המודרני, או של התקופה המודרנית, של אפילו כמה מאות השנים האחרונות. וליברליזם הוא ללא ספק איזושהי תפיסה שהפכה לתפיסה דומיננטית, וכך היה באירופה במאה ה-19, שאנחנו יכולים לקרוא למאה ה-19 - "המאה הליברלית". וכך גם היום, בסוף המאה ה-20, תחילת המאה ה-21, אנחנו בהחלט מדברים על הדומיננטיות של המוסכמות הציוויליזציוניות, שאנחנו מזהים אותן כ"ליברליות". במצב כזה, כאשר איזשהו מושג, או איזושהי סדרה של מושגים או ערכים הופכת לתיאור כללי של המוסכמות הציוויליזציוניות שלנו, אז זה במובן מסוים מטשטש את המשמעות של המושג בשיח, כי ברגע שמשהו הופך להיות מאוד פופולרי, מאוד חיובי, נתפס כבעל קונוטציות חיוביות... זה לא היה כך, למשל בחלקים רבים של העולם במהלך המאה ה-20, אבל זה בוודאי כך החל מהסוף של המאה ה-20, אז כל אחד רוצה קצת לטעום מזה, קצת להידבק בזה, קצת להיות שייך לזה. ואז המושג הולך ומאבד ממשמעותו הקונקרטית, כאשר כל אחד הוא ליברלי, או שהוא טוען שהוא בעל תפיסות ליברליות, אז לא כל כך פשוט לומר מה זה בעצם ליברליזם, ואנחנו לאורך השנים מוצאים הרבה תנועות, הרבה תפיסות עולם, שיש ביניהן דמיון, אבל במקרים רבים יש ביניהן גם שוני רב, שקוראים לעצמם "ליברלי".
אצל הגרמנים, בסוציולוגיה, בפנומנולוגיה הגרמנית של המאה ה-20, יש מושג מתודולוגי שנקרא "דויטנסמוסטר" - מפתח ה"מאסטר קי" של הפרשנות. הכוונה היא לאיזשהם מילות מפתח בהקשרים תרבותיים מסוימים, שהם לא מסמנים איזושהי תפיסה ספציפית, אלא שהם מארגנים את השיח שסביבו מתנהלת הפעילות הפרשנית. בעצם אנחנו לוקחים איזשהו מושג מרכזי, של התקופה ושל התרבות מסוימת, ודווקא דרך ההתייחסויות השונות למושג הזה אנחנו מנסים להבין מהו.
אז זה באופן כללי לגבי הקושי של המושג "ליברליזם", ואני חושב שכאשר מישהו בא ואומר שליברליזם זה בוודאות א' ב' ג' ד' וה', ומה שהוא לא א' ב' ג' ד' וה'  הוא לא ליברליזם, אז אנחנו נמצאים בתוך שיח אידאולוגי, אנחנו לא נמצאים בתוך שיח מחקרי, אנחנו לא נמצאים בתוך שיח היסטורי, אנחנו יודעים שאותו בן אדם רוצה לקחת איזשהי משמעות ספציפית של המילה ליברליזם, בדרך כלל המשמעות שתואמת את מה שהוא רוצה לקדם, ולא מה שזה הליברליזם האמתי וכל השאר הוא לא ליברליזם.

[00:05:28]אבל בכל זאת אנחנו רוצים להבחין את התופעה הזאת גם מבחינה מחקרית, ואני חושב שאחד הניסיונות אולי היפים ביותר והמוצלחים ביותר, אם כי יש לו גם מגבלות ובעיות מסוימות זה המאמר הזה שביקשתי מכם לקרוא, מאמר של החוקר מקיימבריג' דנקן בל, שהפך ונחשב בשנים האחרונות למאמר מאוד חשוב שמנסה מתוך הבלבול הזה לגבי הליברליזם, להציג איזושהי תמונה שתהיה גם כוללת מספיק אבל גם תתן הבחנות מרכזיות לגבי מה זה ליברליזם ומה זה לא ליברליזם.  אז אני, בהסתמך על מה שהוא כותב, רוצה לדבר קצת על ליברליזם בשני היבטים. קודם כל מבחינה היסטורית איך אנחנו מזהים מהם הליברליזמים המרכזיים של העולם המודרני, איך הבנה של ליברליזם התפתחה בעידן המודרני. ובחלק השני אולי קצת נדבר על אם אנחנו בכל זאת רוצים לתת איזושהי המשגה של ליברליזם,  מאילו ערכים, מאילו מושגים האידאולוגיה הזאת מורכבת, מה אנחנו יכולים למצוא שם, עם מה אנחנו מזהים את הליברליזם יותר ועם מה פחות.
עכשיו לגבי המגבלות של הטקסט של בל, לדעתי, זאת אומרת, הוא באמת מצליח לתת תמונה מאוד כוללת של ההתפתחות של המושג, אבל הוא עדיין כותב במסגרת השיח הפילוסופי והאידאולוגי בתוך העולם האנגלו-אמריקאי. זאת אומרת, כאשר הוא מדבר על המושג של ליברליזם במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הוא מדבר בעיקר על טקסטים בהגות מדינית, במדעי המדינה שנכתבו על ידי כותבים אנגליים ואמריקאים. וזה כבר יוצר מגבלה, כי אני חושב שהוא מפספס את המסורות החשובות של הליברליזם ששייכות ליבשת אירופה, למדינות כמו צרפת וגרמניה קודם כל, אבל גם מדינות אחרות, שאם הוא היה לוקח אותן בחשבון, והיה מפרט אותן, הסיפור היה נראה קצת יותר מורכב. אבל אני חושב שהסיפור הגדול שלו, שהוא מספר נכון במהותו. והסיפור הוא של שני ליברליזמים, ליברליזם ברמת מאקרו וליברליזם ברמת מיקרו. זאת אומרת שהליברליזם כאידאולוגיה מתפתח במאה ה-19, והמילה ליברליזם נכנסת לשפה הפוליטית שלנו. יש לה משמעות ספציפית מובחנת, שזו איזושהי אידאולוגיה השווה לכל אידאולוגיות האחרות שנפוצות אז במדינות מערב אירופה, ומתחרות זו בזו. זאת אומרת ליברליזם כאידאולוגיה ספציפית.
[00:09:46]לעומת זאת, כאשר אנחנו מגיעים לאמצע של המאה ה-20, הליברליזם הופך לסוג של קרדו - ה"אני מאמין", של הציוויליזציה המערבית והחברה המערבית באופן כללי, שמטשטש את ההבדלים בין המדינות המערביות השונות, תוך הנגדה של החברה המערבית לחברות דיקטטוריות, חברות טוטליוריות, אידאולוגיות טוטאלירטריות של המאה ה-20. במובן הזה הליברליזם הופך לסמל את המערב הדמוקרטי באופן כללי והמוסכמות הפוליטיות והחברתיות של המערב הדמוקרטי. בהקשר הזה, לתוך המטריה של ליברליזם יכולים להיכנס גם זרמים שהם סוציאליסטיים שמקבלים את כללי המשחק הדמוקרטי-הליברלי, וגם הזרמים השמרניים, שמקבלים את המשחק הדמוקרטי-הליברלי. כל זה ביחד נקרא "דמוקרטיה ליברלית". לכן במובן הזה של ליברליזם, מדינה כמו איטליה, שהייתה מדינה מאוד שמרנית מבחינת מדיניות שלה, עד סוף שנות ה-70 ההפלות שם היו אסורות, הייתה מדינה קתולית, אבל הייתה חלק מהדמוקרטיה הליברלית. האיסור על הפלות לא הפך את איטליה לפחות דמוקרטיה ליברלית מאשר ארצות הברית או בריטניה. כך גם ההלאמה הכוללת של תעשיות בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, שזו מדיניות סוציאליסטית לא הפכה ולא הוציאה את בריטניה מהמועדון של הדמוקרטיות הליברליות. הקו המבחין היה בין המסגרת הכוללת של הדמוקרטיה הליברלית למדינות הטוטליטריות בשנות ה-30 וה-40, המדינות הפשיסטיות והמדינה הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית, וגם אז וגם אחר כך המדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי. כן בבקשה.
השואל : השאלה, אמרת הלאמה כוללת של תעשיות או איסור על הפלות לא מוציאות את המדינה מתוך כלל המדינות...
ד"ר פודוקסיק: הדמוקרטיות הליברליות
שואל: כן. השאלה היא האם הן לא מקרבות אותן לכיוון יציאה...
 ד"ר פודוקסיק: לא! לא, במובן הזה שזו חלוקה דיכוטומית. לפחות זה הסיפור שבל מדבר עליו, ואנחנו כרגע לא מדברים, אנחנו לא מנסים בעצמינו לבנות איזושהי תאוריה, אלא אנחנו מדברים מבחינה היסטורית איך הדברים נתפסו ואיך מושג מסוים התפתח. למשל המושג של דמוקרטיה ליברלית, זה חשוב להבין, הוא כולל בתוכו את כל מגוון האפשרויות הפוליטיות שקיימות במסגרת הכללים של החיים הדמוקרטיים, כל עוד כללי המשחק הדמוקרטיים האלה נשמרים. זאת אומרת שבארצות הברית, איטליה, בריטניה באותה המידה הדמוקרטיות ליברליות. אין כאן דמוקרטיות ליברליות יותר או פחות. עכשיו זה כל הציוויליזציה המערבית, איך שזה מובנה, ואולי יש חברות טוטליטריות, חברות אנטי ליברליות, שציוויליזציה המערבית הדמוקרטית הזו נאבקת נגדן.

[00:14:17]וכאשר התפיסה הזאת הופכת לתפיסה המרכזית בחוגים הנרחבים של הפילוסופים ושל אנשי מדע המדינה באמצע המאה ה-20 בעצם הם יוצרים היסטוריה של המחשבה הליברלית אחורה. הם יוצרים מאין סיפור אנכרוניסטי של החשיבה הליברלית. בעוד שספציפית הליברליזם כתפיסה פוליטית, כאידאולוגיה, מתחילה באופן מובהק במאה ה-19, אז מופיעים בני אדם שקוראים לעצמם ליברלים, וקוראים לאידאולוגיה שלהם ליברליזם, קוראים את זה אחורה ומוצאים הוגים של המאה ה-17 וה-18 שלפי אותה פרשנות בנו יסודות של עקרונות הליברליים הכליים. וכאן דנקן בל למשל מצביע על חשיבותו של ג'ון לוק. ג'ון לוק זה בעצם מי שהוכנס לסילבוס ליברלי על ידי החוקרים, ההוגים בשנות ה-50 וה60 של המאה ה-20. ואחר כך כל המחקר הבא בתולדות המחשבה המדינית הפך לאיזושהי דרך ארוכה של להחזיר את ההבנה הלא-אנכרוניסטית לתולדות המחשבה המדינית, לתודעה שלנו. למשל כאשר אנחנו מדברים על מחקרים ראשוניים לפי המתודה של אסכולת קיימבריג', הם עוסקים במאות ה-17 וה-18, ואחת הטענות שלהם שבעצם לייחס ליברליזם להוגים כמו לוק זאת דרך אנכרוניסטית.
אז זו בעצם הטענה ההיסטורית של דנקן בל. עכשיו, איפה שאני אולי לא חולק עליו, אבל הייתי מרחיב אותו, היא בדגש שהוא שם על מקרה ספציפי של ליברליזם, שהוא מוצא אותו בעיקר בבריטניה במאה ה-19, שגולש אחר כך לחברות אנגלו-אמריקאיות אחרות, במיוחד ארה"ב, וזה סיפור של ליברליזם כאידאולוגיה של שמאל-מרכז, שמשלבת תפיסות דמוקרטיות בתוך הליברליזם הזה. וזה נכון לגבי איך שהליברליזם התפתח בבריטניה במאה ה-19. אבל בל שם פחות דגש על הליברליזם הקונטיננטלי אירופאי, והעובדה ההיסטורית היא, שאנחנו מדברים על ליברליזם כתפיסה פוליטית, כתפיסה מפלגתית, כתפיסה אידאולוגית, אנחנו קודם כל רואים אותה ביבשת אירופה. ולמעשה הליברליזם כאידאולוגיה פוליטית מודרנית מתחילה בצרפת ויש לו אופי אחר מאשר הליברליזם הבריטי, אשר מתפתח קצת יותר מאוחר.
עכשיו, כמובן, זה עדיין משאיר את המסגרת הכוללת של בל, שמדובר באידאולוגיה ספציפית, לא מדובר באיזושהי תפיסה כוללת של הליברליזם כהציוויליזציה המערבית. אבל יש לו מאפיינים אחרים. ואחד המאפיינים המרכזיים של הליברליזם בצרפת הוא אידאולוגיה שהזהות הפוליטית שלה באופן מובהק היא זהות של אידאולוגיה של מרכז פוליטי. זו אידאולוגיה שנאבקת בשתי חזיתות. נגד אידאולוגיות יריבות בימין הפוליטי, ונגד אידאולוגיות יריבות בשמאל הפוליטי. באיזשהו מובן אולי זה כן יוצר דווקא לליברליזם צרפתי סוג של דגם מיקרו של אותו הליברליזם הכולל של אמצע המאה ה-20 ברמת מאקרו. אם ברמת מאקרו הליברליזם שלאחר מלחמת העולם השנייה רואה את עצמו כנאבק בשתי חזיתות בזירה הבינלאומית, כאשר התיאור הכולל הוא שבעצם יש שתי אידאולוגיות, או שני דגמים יריבים בימין ובשמאל, הדגם הפשיסטי והדגם הקומוניסטי, כך ברמת מיקרו  הליברליזם האירופאי הקונטיננטלי בתחילת המאה ה-19 רואה את עצמו כאידאולוגיה ספציפית של מרכז, שנאבקת נגד השמאל ונגד הימין. והליברליזם צומח בצרפת כאחת מהתגובות לשוק, לזעזוע של המהפכה הצרפתית, כאשר מה שקורה הוא שבעצם באמצע שנות ה-90 של המאה ה-18, יש מאין אכזבה מכך שהמפכה גלשה לכיוון יותר מדי רדיקלי, שהביא לשפיכות דמים, הביא לדיקטטורה, הביא לטרור, תחת הסיסמאות מהפכניות, תחת סיסמאות מעין דמוקרטיות. והליברלים בצרפת, מנסים למצוא דרך שלישית. הם אומרים - אנחנו לא רוצים את החזרה אל המשטר הישן, למשטר המלוכני, למסגרות הפאודליות, אבל אנחנו גם מתנגדים לרעיון הרדיקלי של ריבונות ישירה של העם, שעלולה לגלוש בעצם לדיקטטורה.
[00:21:51]לכן בליברליזם הצרפתי אנחנו רואים מרכיבים חזקים מאוד של ספקנות או איבה לדמוקרטיה, מה שאנחנו נראה פחות בליברליזם הבריטי. כי ההיסטוריה של בריטניה במאות ה-18 וה-19 הייתה די שונה מההיסטוריה של צרפת, ובריטניה לא עברה באופן ישיר את המהפכה הצרפתית. כמובן שהמהפכה הצרפתית השפיעה גם על התפתחויות הפוליטיות בבריטניה וגם על ההגות בבריטניה, אבל באופן עקיף. וזה לא יצר טראומה, וזה לא יצר פחד מרדיקליזם, כמו שהיה קיים בצרפת, בחוגים הליברליים בצרפת, וזה אפשר, זו אחת הסיבות שאפשרה יותר התקרבות בין האגף הליברלי של הפוליטיקה וההגות והאגף הדמוקרטי-רדיקלי. ולכן הליברלים בבריטניה לא רואים את עצמם ככח אמצע שינווט בין שתי החזיתות, אלא כאחד הכוחות, שהיריב העיקרי שלו זה הכוח השמרני, או אותה האצולה שעדיין יש לה השפעה פוליטית ישירה או עקיפה במוסדות המדינה. אנשי מעמד הביניים בבריטניה רואים את עצמם כסוג של מנהיגים, גם של הציבור הפשוט, למשל ציבור הפועלים.
לעומת זאת בצרפת נוצרת איבה אידאולוגית, איבה מעמדית בין שני המעמדות. הליברליזם נתפס כאידאולוגיה בורגנית או כאידאולוגיה של מעמד הביניים, ואילו ההמונים נתפסים כאלה שעלולים לגלוש לתפיסות רדיקליות סוציאליסטיות אנטי-דמוקרטיות. ואנחנו רואים שלאורך המאה ה-19 יש סדרה של מהפכות בצרפת, וכל פעם יש להן אותה דינמיקה, שקודם כל מהפכות הן נעשות בסוג של שיתוף פעולה או ברית בין מעמד הביניים הרחב לציבור הפשוט, בין הליברלים לרדיקלים, או רפובליקנים וסוציאליסטים, איך שהם יכולים להיקרא בכל מיני הקשרים. ואחרי שהמשטר הישן מופל, בעצם נוצר קרע, בין ליברלים לרדיקלים, כאשר הליברלים מדכאים ביד די קשה את התנועות העממיות, או את התנועות הרדיקליות, כלקח מהמהפכה הצרפתית. זה מה שהם חושבים שהם לא עשו במהפכה הצרפתית, הם לא דיכאו את הקומונה של פריז שבתקופה של המהפכה הצרפתית, זאת אומרת הממשל המקומי של פריז, שהוא בעצם זה שהשפיע על הדינמיקה של האירועים ושממנו בסופו של דבר צמח השלטון היעקוביני. ואז בכל הפעמים הבאות, הליברלים בצרפת יש להם נכונות להשתמש באלימות גם נגד המורדים משמאל.
[00:26:14]זה ההבדל ההיסטורי המרכזי, ולכן הליברליזם הצרפתי הוא ליברליזם שהרבה יותר זהיר כלפי דמוקרטיה, והוא דוגל בעיקרון של חופש מתון, חופש שהסכנות אליו באות לא רק מהחוגים הריאקציוניים, החוגים השמרנים, אלא גם מהחוגים הרדיקליים. ויש צורך במסגרת מוסדית מאוד מורכבת, כדי שהיא תמנע מאותם כוחות רדיקליים לטעון לכך שמייצגים את הרוב הפשוט, לתפוס שלטון ולהקים הדיקטטורה.
זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שלאורך המאה ה-19, צרפת מתקשה להקים משטר פוליטי חופשי. יש הרבה זעזועים והרבה תהפוכות במהלך המאה ה-19 בצרפת, מהפכות, מהכפות-נגד, כאשר בעצם בפעם הראשונה שצרפת מצליחה להקים משטר של נציגים נבחרים שהוא יהיה יציב, זה בשנות ה-70 של המאה ה-19. המהפכה הצרפתית פרצה ב-1789, ורק ב-1875 מתקבלת חוקה שמקימה רפובליקה שמצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן, למעשה עד ל-1940 והקריסה של אותה רפובליקה היא תוצאה של פלישה מבחוץ ולא תוצאה של משבר פנימי. זאת אומרת שאם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, אז אותה הרפובליקה, שאנחנו קוראים לה הרפובליקה השלישית הייתה גם נמשכת עוד הרבה שנים. אז, זאת אומרת ב-1875 הם מצליחים ליצור מסגרת מוסדית שהיא מאוד מוצלחת, אבל זה לוקח להם 90 שנה. ויש חלופות אידאולוגיות למשטר של נציגים נבחרים בתוך צרפת. יש חלופה מלוכנית, חלופה יותר אוטוקרטית, ויש גם חלופה סוציאליסטית. ולכן עבור הליברלים בצרפת, השאלה המרכזית היא שאלה של חופש פוליטי, שכולל גם את חירויות האזרח הבסיסיות, כמו חופש ביטוי, חופש עיתונות, וגם חירויות פוליטיות שכוללות את הזכות לבחור ולהיבחר.
[00:29:35] הבעיה הזאת כבר לא קיימת באנגליה במאה ה-19. באנגליה עדיין, עד 1884, אין זכות בחירה כללית, אבל אנגליה מכל בחינות אחרות היא מדינה ליברלית חופשית. ולליברליזם בבריטניה יש שתי סוגיות אחרות שהוא עוסק בהן. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוא עוסק בסוגיה של מסחר חופשי, ולכן הוא מקבל ניחוח עם דגש מאוד חזק על כלכלה. זאת אומרת החופש מתקשר כאן לעניין הכלכלי. ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הוא גם מקבל גם איזשהו ניחוח מוסרני. מכיוון שהמפלגה הליברלית שהיא המפלגה הדומיננטית בבריטניה באמצע המאה ה-19, היא נשענת מבחינה חברתית על ציבור של מעמד הביניים ששייך לחוגים אבנגליסטיים - נונקונפורמיסטיים, שאלות מוסר כמו שתיית אלכוהול, זנות ואחרות הופכות פתאום למושא הדגל של הליברליזם הבריטי, ודווקא בכיוון של מגבלה על הדברים האלה, כאשר יש קונצנזוס שגם שמרנים וגם ליברלים פחות או יותר במאה ה-19 מסכימים איתו בזכות הכלכלה החופשית.
 אחר כך השינוי שעוברים כל הליברליזמים בסוף המאה ה-19, זה לאור הרחבת זכות הבחירה וסוגיות חברתיות  גם הם זזים קצת שמאלה מבחינה כלכלית.
שאלה: אתה יכול לחזור רגע על  ניחוח המוסרני.
ד"ר פודוקסיק: זה דורש... אני כרגע רוצה לציין את זה, אנחנו אולי לחזור לזה בשלב...
שאלה: שני צדדים של המתרס, לא הבנתי מה הטענה אבל לאיזה צד זה קשור
[00:32:20] ד"ר פודוקסיק: אה. יש סדרה של... התקופה הויקטוריאנית לא קבלה את השם שלה, לא נתנה את המשמעות למילה "ויקטוריאנית" סתם. היא הייתה קשורה לניסיון של החברה האנגלית במאה ה-19 לארגן את עצמה גם מבחינת איזשהם מוסכמות מוסריות. כאשר הוויכוחים המרכזיים לגבי החקיקה הם שייכים לתחום המוסר. הסוגיה הכלכלית כבר נסוגה, היא כבר לא רלבנטית כל כך באמצע המאה ה-19. אז יש מספר דברים שכולם דנים בהם. קודם כל הרחבת זכות הבחירה, וליברלים מאוד בעד, אם כי בסופו של דבר השמרנים מתמרנים אותם ומחוקקים חוק עוד יותר רדיקלי מאשר הליברלים הציעו. אבל למה? כי הם רוצים לארגן ולהרחיב את האומה הפוליטית האנגלית ולהכניס את הציבורים הנוספים לתוך המסגרת הפוליטית החברתית הקונצנסואלית שבעצם המפלגה הליברלית חולשת עליה. זה דבר ראשון. אבל גם מכיוון שמכניסים גם את הציבורים מהמעמד הנמוך, גם נוצר, אולי לא תמיד בצורה מודעת, אבל בהחלט יש קשר, איזושהו צורך בלארגן את אותו הציבור מבחינה מוסרית. אלה הם העניים העירוניים שנוטים לאלכוהול, העדר של היגיינה, זאת אומרת ניסיון לבנות את החברה האנגלית כחברה מוסרית. מה גם ששוב צריך להבין שהמנהיגים של הליברלים באנגליה הם היו בשר מבשרם של הכתות והזרמים הפרוטסטנטים, שלא השתייכו לכנסייה האנגלית הרשמית, ושעבור הכתות האלה הפוריטניזם המוסרי היה דבר מאוד חשוב. לכן יש כל הזמן יוזמות ודרישות לחוקק את חוק היובש נגד אלכוהול, יש ניסיון להיאבק בתופעת הזנות. למשל אנחנו אפילו יודעים מיומנים של ויליאם גלאדסטון, לימים ראש ממשלה ליברלי של בריטניה, שבזמנו הפנוי בערבים הוא היה מנסה לגאול את הזונות, הוא היה מזמין אותן לכוס תה והיה עושה איתן שיחות נפש, כדי שהן יצאו מהמעגל. אז זה מאוד חשוב, אם כי זה כמובן עורר ויכוחים עזים בתוך הציבור הליברלי עצמו. וצריך להבין שכאשר, למשל, ג'ון סטיוארט מיל כתב את המסכת שלו על החופש, היא הופנתה בעיקר לא כל כך לציבור השמרני, אלא לציבור הליברלי, או לאותם זרמים בתוך הציבור הליברלי שיש להם נטייה להגביל מבחינה המוסרית את חרותו של האדם. ולכן נאמר שם כל כך הרבה לגבי חקיקה שמנסה להגביל את שתיית האלכוהול. ובמובנים מסוימים החקיקות שהתקבלו שם היו סוג של פשרה בין המרכיבים קצת יותר ליברטריאניים למרכיבים יותר פוריטניים של הליברליזם הבריטי, למשל לא אסרו מכירת אלכוהול, אבל הגבילו את השתייה של אלכוהול בפאבים לשעה 11 בלילה. זאת אומרת חוק שעדיין, עד כמה שאני מבין קיים בבריטניה. וכל מיני דברים כאלה. אבל אני סוטה מזה כי זה דורש פשוט הרצאה נפרדת, ומכיון שאני נותן הרצאה כוללת, אני אגיד הרבה דברים, זה תמיד... כל דבר שהוא בעל ערך אינטלקטואלי הוא אף פעם לא מוגבל. זאת אומרת שאם יצאתם מכאן ואתם חושבים שאתם הבנתם את הכל אז אני לא נתתי לכם כלים לחקור יותר. אז אם משהו לא מובן, הדרך הטובה ביותר היא פשוט ללכת ולקרוא ולבדוק, כן? כי אגיד גם הרבה דברים שלא תמיד תוכלו לסגור את הקצוות.
[00:38:15]עכשיו, מדוע הליברליזם הצרפתי דווקא ייותר חשוב מבחינתי מאשר הליברליזם הבריטי? החשיבות של ההיבטים של הליברליזם הצרפתי הוא שבעצם הוא משכפל את עצמו אחר כך בכל העולם. כי הליברליזם באירופה במאה ה-19 ובכל העולם במאה ה-20 קיים בתנאים שיותר דומים לתנאים של מדינות כמו צרפת במאה ה-19, ולא מדינה כמו בריטניה במאה ה-19. זאת אומרת ליברליזם בדרך כלל הוא לא אידאולוגיה שכבר נוצרת בחברה החופשית, שנשאר לה להסדיר גם את העניינים הכלכליים, אולי העניינים המוסריים, אלא בחברות שעוברות תהליך ראשוני של דמוקרטיזציה. זאת אומרת התנאים יותר דומים לתנאים של צרפת. ולכן כאשר אנחנו מסתכלים אחר כך על ליברליזם בגרמניה, אנחנו נראה באמצע המאה ה-19 בדיוק את אותה התופעה. הסוגיות המרכזיות של אותם ליברליזמים הן עדיין סוגיות של חירויות אזרח בסיסיות ושל חופש פוליטי. ושוב הליברלים מוצאים את עצמם כאידאולוגיה של מרכז, או מרכז-ימין, ונוצרת החלוקה, למשל אצל המהפכנים הגרמניים באמצע המאה ה-19, בין ליברלים לדמוקרטים, כאשר הדמוקרטים דורשים זכות בחירה יותר רחבה והשתתפות יותר פעילה של ההמונים בשלטון, והליברלים יותר חשוב להם השמירה על חירויות האזרח הבסיסיות והמוסדות הייצוגיים שאמנם תלויים בציבור, אבל לא יותר מדי.
שואלת: כמו מה למשל? איזה מוסדות?
ד"ר פודוקסיק: פרלמנט, שלמשל לא נבחר בבחירות הכלליות, אלא נבחר לפי כל מיני... זכות הבחירה ניתנת לפי כל מיני קריטריונים, ויש הרבה מאוד וויכוחים לגבי אילו קריטריונים. למשל האם סוג של מקצוע צריך לקבוע אם יש לך זכות בחירה או לא, או האם רק הכנסה כלכלית. ודרך אגב, התפיסה שצריך להבחין בין מעמדות שונים לפי ההכנסה היא תפיסה הרבה יותר מתקדמת ודמוקרטית, עד כמה שעל פניו זה נראה פרדוקסלי, מאשר תפיסה שזה צריך להיות לפי סוג המקצוע. ובסופו של דבר למשל בפרוסיה מחוקקים בדיוק את השיטה הזו, שמחלקים את הציבור לפי שלושה מעמדות לפי שוויון בכמות המסים שכל מעמד משלם. מה זה אומר? נניח יש עשרה אחוז של אנשים מאוד מאוד עשירים אבל הם משלמים שליש מסך הכל המסים במדינה - הם מקבלים שליש ממקומות בפרלמנט. וכן גם המעמד השני וגם המעמד השלישי. אני אוכל אחר כך להתייחס לשאלה מדוע בעצם זאת שיטה הרבה יותר דמוקרטית מאשר לתת זכות בחירה נניח לאלה שיש להם מקצוע נניח במוסדות הביורוקרטיה, או הם אנשים עם מעמד מסוים בקהילה, יכול להיות שהם דווקא עניים אבל הם מעורים יותר בחיי הקהילה, זו הייתה גם אחת ההצעות. מדוע זו הצעה שמבחינת ההיגיון שלה היא הרבה פחות דמוקרטית מאשר ההבחנה על בסיס תשלום המסים.
[00:43:05]ומה שאנחנו נראה לאורך המאה ה-19 והמאה -20 בכל מיני אזורים בעולם, שהתפיסות הליברליות, התנועות הליברליות, באמת רואות את עצמן כאלה שנמצאות באמצע בין שני קצוות - מצד אחד הם מתנגדים לעריצות, או לסוג של טוטליטריות. מצד שני יש להם פחד מהדמוקרטיה שתביא גם לסוג של עריצות. הדוגמה האחרונה אולי, אני יודע שהיום יותר נוחה היא, תהיה לכם הרצאה על מצרים. אז זו בדיוק הדילמה של הליברליזם המצרי, עם מי אתה בעצם משתף פעולה. אם אתה דווקא משתף פעולה עם המשטר האוטוקרטי הלא ליברלי כי אתה מפחד מההמונים הדתיים, או שאתה משתף פעולה עם ההמונים הדתיים כי אתה שונא את המשטר של העריצות. וככל שיש במדינה פחות מסורת דמוקרטית, כך המרכז הזה בתוכו נמצא ליברליזם הולך ומצטמצם, כי אין לו בסיס חברתי רחב.
אז זה לגבי הזרמים של ליברליזם בהיסטוריה. עכשיו, אולי קצת אני אגיד כמה דברים, ואז אנחנו נעבור לדיון ולשאלות. לגבי אם אנחנו בכל זאת רוצים לברר, אוקיי, מהם המושגים, מהם הערכים שניתן לזהות במשותף ברוב הליברליזמים, בהיסטוריה ובעולם, על מה אנחנו צריכים לשים לב. ומרוב הליברליזמים אני מוצא את מה שנקרא היום, מה שמשתמשים במילה "ליברליזם" בארצות הברית, כי זה לחלוטין אזוטרי ולא רלבנטי לרוב הליברליזמים. עכשיו, אני חושב שמבחינה מתודולוגית זו תהיה טעות לשים, לארגן ולזהות אידאולוגיה מסוימת עם רשימה ברורה של מאוד מושגים וערכים. כי המציאות היא הרבה יותר נזילה, וכי היא מאוד תלויה בהקשר. לפעמים אותם מושגים ואותם הערכים מקבלים משמעות אחרת לגמרי בהקשר היסטורי ותרבותי מסוים. אבל אני חשוב שיש שני מושגים שמזוהים עם ליברליזם כשאנו רואים במציאות שני מושגים שונים, אבל תמיד כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא ליברלי, קופץ אצלינו או האחד או השני, או בדרך כלל ביחד. והשילוב של שני הדברים האלה נותנים לנו את הדמות של האדם הליברלי. שני המושגים האלה הם מושגים של חופש ומתינות. למעשה, דרך אגב, ההתפתחות של המשמעות המודרנית של המושג "ליברליזם", היא בעצם הפועל היוצא של המעבר ממשמעות של מתינות למשמעות של חופש. כשמילה ליברלי עד תחילת המאה ה-19 יש לה כמה משמעויות בשיח, אבל בדרך כלל הן לא קשורות לעמדה פוליטית שאנו מזהים אותה כעמדה ליברלית. הרבה פעמים משתמשים במילה "ליברלי", כשאתם רואים שימוש liberal בטקסטים במאה ה-17 וה-18, הכוונה היא להתנהגות נדיבה. נדיבה, אבל בצורה מתונה, זה אומר שזה בן אדם מתון, ובן אדם נדיב. זאת אומרת שזה איזשהו סוג של תנועה בין שני המובנים האלה.
[00:48:31]אבל יש קשר בין המשמעות הישנה הזאת של ליברלי, לאיך שמתחילים להשתמש במושג הזה בהקשר של החופש בתחילת המאה ה-19. אחד המאמרים שעוסק בליברליזם הצרפתי מראה את זה טוב מאוד, עד כמה שבלי לשים לב, השימוש במובן ליבלי בצורה הישנה הופך לאט לאט לשימוש בצורה החדשה. אחד מההוגים המוקדמים, של סוף המאה ה-18 - תחילת המאה ה-19 של הליברליזם הצרפתי הוא בן אדם בשם בנז'מין קונסטן, שעובד בשיתוף פעולה עם ז'רמן דה סטאל, מאדאם דה סטאל, שהייתה גם מאהבת שלו, והיא הייתה בתו של ז'אק נקר, וגם הוגת דעות בזכות עצמה. אז הם שניהם מתחילים לתאר את עמדתם הפוליטית כליברלית איפה שהו באמצע-סוף שנות ה-90 של המאה ה-18, על מנת להבחין אותה מהעמדות הקיצוניות ואלימות, במיוחד ברפובליקניזם המהפכני. הליברלי, זה יחס נדיב יותר לבן אדם, יחס של אמצע, יחס של מתינות. זאת אומרת שהשימוש במושג "ליברלי" הוא שימוש שכבר מניח את המשמעות הזאת של אידאולוגיה של מרכז. אבל כאשר מלבישים תוכן רעיוני על האידאולוגיה הזאת שנמצאת באמצע, מתחילים יותר ויותר להדגיש את הערך של חופש. וכמו שבנז'מין קונסטן, כאשר כבר בשנות ה-30 או סוף שנות ה-20 של המאה ה-19 מתחיל, הוא מסתכל אחורה ומתאר מה היה בעצם ה"אני מאמין" פוליטי שלו, הוא אומר "אני כל חיי אני נאבקתי למען חופש בכל התחומים, בדת, בכלכלה, בפוליטיקה". ואז בהקשר הספיציפי הזה העמדה המתונה של מרכז היא זאת שגם נתפסת על ידם כזאת שדוגלת במירב של החופש, אבל שצריך להגן על אותו החופש מיריבים מכל מיני כיוונים. וזה בעצם איך נוצר אותו שינוי סמנטי מהמשמעות הישנה של הליברלי למשמעות החדשה של הליברלי.
[00:51:54]עכשיו, כאשר אנחנו שואלים "איזה חופש?", "באיזה חופש הליברליזם בדרך כלל דוגל", שוב תלוי בהקשר, מהי הסוגיה הרלבנטית. אם אנחנו לוקחים את צרפת של תחילת המאה ה-19, או את גרמניה של אמצע המאה ה-19, אז החופש הרלבנטי ביותר הוא חופש פוליטי. זה לא אומר שאותם האנשים הם לא שמים לב לחופש כלכלי. כמובן שיש חשיבות לחופש כלכלי. אבל זה מה שעומד במרכז. אם אנחנו מסתכלים על ליברלים של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בבריטניה, אז שם הסוגיה על סדר היום, הוא סדר יום של תעריפים כלכליים, והסוגיה המבחינה שם זה הסוגיה של חופש כלכלי. ואני חושב שאם אנחנו לוקחים את הליברליזם בכללותו, אנחנו לא יכולים לומר שדווקא החופש הכלכלי או דווקא החופש הפוליטי או דווקא החופש הבחירתי הוא זה שמגדיר את הליברליזם, אלא חתירה למרב של החופש בתנאים הקיימים, בנסיבות הקיימות. ומריב של החופש זה אף פעם לא הנקודה הקיצונית של חופש ספציפי. כי הנקודה הקיצונית של חופש ספציפי לפעמים יכולה לבוא על חשבון של חירויות אחרות. ולכן אני חושב שיש בתוך ליברליזם, כשהוא מתגבש, איזושהי חתירה לאיזון בין חירויות, שיכולים לשחק באופן שונה בהקשרים שונים. אז לצד חופש ומתינות אנחנו יכולים להוסיף את החתירה לסוג של הרמוניה של החיים החופשיים הספונטניים.
אז כאן אני אעצור ואולי אנחנו יכולים להוביל את השיחה לאן שאתם לוקחים אותה.
[00:54:42]שואלת: אותו הדבר שהיה הכי חסר לי במאמר ובמה שאתה אמרת עכשיו זה התייחסות באופן ספציפי לפרט, שאני חושבת שזה בין השורות נמצא שם. אבל שאני חושבת שזה אחד הדברים המשמעותיים בליברליזם, אם מסתכלים על ההבחנה שאתה עושה בין הליברליזם הצרפתי לבריטי, אז זה בדיוק מה שמשותף. זאת אומרת, אתה מדבר על הנסיבות הספציפיות לחברה, ונכון, בצרפת האיום לפרט הגיע משני הכיוונים האלה, הפשיזם ושל הסוציאליזם, ובבריטניה זה הגיע יותר מהכיוון של האצולה, אבל החופש והמתינות, כמו שאני מבינה אותם בליברליזם הם קודם כל מכוונים לפרט, וזה ההבדל המשמעותי, אני חושבת, בין הליברליזם לתאוריות האחרות.
ד"ר פודוקסיק: בעיקרון, כן. וזה גם מאפשר להתייחס למה שאני לא התייחסתי, וזה המרכיב החשוב של האינדיבידואליזם בליברליזם. אבל אני חושב שכאן בל צודק, והוא שם לב לנקודה מאוד חשובה. שבעצם השחזור הזה של הליברליזם, שקושר את האינדיבידואליזם, לפרט, למושג של זכויות טבעיות, לזכויות האדם, הוא אנכרוניסטי. כי ברגע שליברליזם נוצר במאה ה-19, הוא נוצר בהקשר של תפיסות חברתיות, תפיסות סוציאולוגיות, שבזות לחלוטין למושג של זכויות טבעיות. אלה נחשבות למושגים מיושנים, מושגים הזויים ובמידה מסוימת אפילו למושגים שהובילו אולי דווקא לרדיקליזם של המהפכה הצרפתית. ולכן ... אז הליברליזם של המאה ה-19 הוא מדבר על האינדיבידואל, אבל לא כ... הוא לא מבין את האינדיבידואל כמשהו שקיים טרום החברה, ואז הוא מקים את החברה כמאין איזושהי מסגרת לאחד את הפרטים האוטונומיים, אלא להיפך. האינדיבידואליזם המודרני הוא הפועל היוצא של החיים החברתיים בעידן המודרני. זה חשוב להבין. עכשיו, דרך אגב, ליברליזם, תפיסות ליברליות...
שואלת: תחזור בבקשה על המשפט האחרון, למה התכוונת על התפיסה של החברה מול הפרט?
ד"ר פודוקסיק: שהאינדיבידואליזם זו תוצאה של התפתחות של חברה, זאת אומרת, האינדיבידואל לא קודם לחברה, אלא הוא פועל יוצא של נסיבות החיים של החברה המודרנית, הוא התוצאה של המודרנה.
שאלה: מבחינה היסטורית או מבחינה רעיונית?
ד"ר פודוקסיק: גם וגם. גם וגם. זאת אומרת, האינדיבידואל, הצורך בחופש ובדגש על הפרט, דגש על הספונטניות של האינדיבידואל, היא לא תוצאה מאיזה שהם זכויות, או מאיזשהו יסוד אינדיבידואלי שיש בתוך האדם, כי האדם נולד אולי בכלל כעדר, אלא זה מצב שנדרש מתוך נסיבות החיים התרבותיים החברתיים של העידן המודרני.
שאלה: אבל אני מבינה את המשפט האחרון שאמרת כבדיוק זה שהאינדיבידואל כן קודם לחברה. זאת אומרת מכיוון שהאדם קודם לחברה מבחינה רעיונית, אז עצם זה שאנחנו חיים בחברה מכריח אותנו לשמור על האינדיבידואליזם.

[00:59:16]ד"ר פודוקסיק: לא בהכרח. כי אפשר שההסתכלות תהיה סוציאולוגית כוללת על אינטרסים של החברה. ושמתוך האינטרסים של החברה צומח אותו האינדיבידואליזם. אבל כרגע בואו לא ניכנס לדיון פילוסופי, מה שאני רוצה לומר כאן שיש גם תפיסות ליברליות שלא בהכרח מניחות אינדיבידואליזם מתודולוגי. למשל אם אנחנו נסתכל על האידאליזם הבריטי של סוף המאה ה-19, הוא לחלוטין מסתייג מתועלתנות פילוסופית, שהיא זו שדוגלת באינדיבידואליזם האטומיסטי, והוא בכלל שולל את קיומו של האידיבידואל כיחידה נפרדת מהחברה. ועדיין, מבחינה פרקטית פוליטית, התפיסות שם הן תפיסות...
שואלת: אז באיזה מובן זה ליברלי?
ד"ר פודוקסיק: כי הוא דורש... כי אנשים שם חושבים שהמדינה לא צריכה להתערב ברוב התחומים של חיי הפרט, וצריך חרויות שתהיינה חירויות אזרח מרביות. אז פוליטית זה ליברלי.
שואלת: אז למה המדינה צריכה לא להתערב?
ד"ר פודוקסיק: זה שאלה אחרת. אני יכול... בואו נאמר שיש תפיסות כאלה. אני כרגע לא רוצה לפרט. ויש הסברים פילוסופיים איך אחד קשור לשני. עכשיו, דבר שלדעתי מאוד חשוב גם להבין, שאין אף פעם קשר אחיד בין תפיסה פילוסופית לעמדה פוליטית, לאידאולוגיה פוליטית מסוימת. מכל תפיסה פילוסופית ניתן להקיש כמעט כל עמדה ואידאולוגיה פוליטית. גם מתוך תפיסה פילוסופית אנטי-אינדיבידואליסטית אפשר לגזור תפיסה פוליטית ליברלית, וזה נעשה.
שואלת: וגם בשם החופש אפשר לגזור...
ד"ר פודוקסיק: כן ברור.
שואל: אתה אמרת שליברליזם שואף לנקודת הקיצונית, אבל הוא לא רוצה להגיע לנקודה הקיצונית, כי אז יכול להיות אנטי-ליברליזם למעשה, להתהפך. אני מבקש שתרחיב בעניין הזה, זאת אומרת, הרי כל אידאולוגיה השאיפה שלה זה להגיע לנקודת הקיצון. או שלא?
ד"ר פודוקסיק: לא... למה? אם אידאולוגיה מסוימת מנסה לתת איזושהי מסגרת כוללת לאיך חברה טובה צריכה להראות, אז ברור שחברה זה מנגנון מאוד מורכב. ואתה לא יכול באופן מופשט לקחת רק נקודה אחת, אתה צריך לתת איזושהי מסגרת ערכית כוללת איך הדברים האלה יעבדו ביחד. והדברים לא בהכרח צריכים להגיע לנקודת הקיצון.
שואל: מצד שני, יבוא הליברליזם, הליברליסטים, ויגידו לך שהתורה שלהם כוללת, ולוקחת בחשבון הרבה ווקטורים, זאת אומרת שזו לא נקודה אחת ספציפית בחלל.
[01:02:46]ד"ר פודוקסיק: אז זה מה שאני אומר. זה כולל גם שמכיוון שהיא דוגלת בערך של חרות, אבל צריך לפרוט את החרות לכל מיני היבטים של החיים. אז לא תמיד, וליברליזם בדרך כלל לא דוגל בהעדפה של סוג אחד של חרות על סוג אחר של חרות. עכשיו אני אתן דוגמה: למשל באמצע המאה ה-20, אחד הדגשים החזקים בזרמים של ליברליזם היה על חופש כלכלי, ובהקשר של המאה ה-20 זה קשור גם לעובדה שהחברות הלא ליברליות, המסוכנות ביותר והאלימות ביותר, גם דגלו בהגבלה מוחלטת של, בעצם בחיסול של חופש כלכלי. עכשיו, ברור שאין אף ליברליזם שיסכים עם חיסול מוחלט של חופש כלכלי, משתי סיבות. קודם כל חיים הכלכליים הם נדבך מאוד חשוב בחיי האדם באופן כללי, ובן אדם שלא חופשי במידה מסוימת, או במידה גדולה גם בתחום הזה, אנחנו לא יכולים לומר שיש לו מספיק חופש. אבל גם מסיבה פרגמטית, כי חברה שמגבילה חופש כלכלי באופן מוחלט היא גם שוללת חופש בתחומים האחרים, למשל חופש הביטוי וחופש העיתונות. בחברה שנניח יש לה שליטה מוחלטת על אמצעי הייצור, אז אי אפשר להוציא לאור עיתון עצמאי, עיתון אופוזיציוני. אז גם לצרכים פוליטיים יש צורך במידה מסוימת, במידה גדולה מאוד של חופש כלכלי. אז ברור שכל סוג של ליברליזם יתמוך בהרחבה של חופש כלכלי. השאלה היא עד לאיזו נקודה. עכשיו, היו תפיסות באמצע המאה ה-20, וגם לאחר מכן שטענו שכמעט כל סוג של התערבות של המדינה בכלכלה מסכן את החופש, הוא מעין מדרון חלקלק. זאת אומרת, אם בונים איזושהי סוג של כלכלה מתוכננת במידה זו או אחרת, זה בסופו של דבר יתדרדר לטוטליטריות מלאה, וזו למשל הטענה של הייק, בספר שלו "הדרך לשיעבוד", ויש לו שם טיעונים מאוד משכנעים.
עכשיו, בלי קשר לטיעונים האלה, פשוט ההיסטוריה של המאה ה-20 הראתה שזה לא לחלוטין עובד כמו שהוא טען. כי במערב אירופה נבנו חברות שיישמו מדיניות סוציאל-דמוקרטית, עם שליטה מאוד משמעותית בכלכלה, בלי שהם התדרדר להעדר של חופש באופן כללי. זה לא אומר שזו הייתה מדיניות נכונה מבחינה כלכלית, זה עדיין לא אומר בזכות אותה המדיניות. אבל זה אומר שיש משהו שהתפספס בטיעון הכולל. יכול להיות שזה לא מדרון חלקלק, אם כי כמובן כאשר באים עם הוכחות היסטוריות, אז תמיד אפשר לומר -לא עבר הרבה זמן, שבסופו של דבר זה כן היה מדרדר וכו'. אבל אני לאחרונה כן התחלתי לפקפק בתיזה הזו, והתיזה הזו, אני חושב שהיא קשורה לנסיבות החברתיות של המחצית הראשונה של המאה ה-20. והיא קשורה לכך שהכלכלה, או הייצור הכלכלי, היו ההיבט הדומיננטי של חייו של כל אדם ואדם. והדרך המוצלחת ביותר להגביל ולהתערב בחרותו של אדם, לפקח על החרות שלו הייתה באמצעות שליטה בכלכלה.
[01:08:08]שואל: למה אתה קורא "מוצלחת"?
ד"ר פודוקסיק: אם אתה מצליח להגביל את חופש של אדם זה מוצלח. המטרה שלך לחסל את החופש, אז מה מידת ההצלחה שלך? זה כאשר אתה מצליח להגביל את החופש. אז במובן הזה, כן, השליטה בכלכלה היא זו שנותנת לך את השליטה בבני האדם. כי בסופו של דבר למה חותר האנטי-ליברליזם? אנטי-ליברליזם שונא חופש, שונא כשבני האדם עושים את מה שבא להם. אז הדרך הטובה ביותר לפקח על בני האדם זה באמצעות שליטה כלכלית.
עכשיו, מה שהתחיל להתפתח החל מהאמצע של המאה ה-20, ועכשיו התהליך הזה מאיץ, הוא שבעצם אני חושב שהתחום של הייצור הכלכלי הופך לפחות ופחות חשוב מבחינת חייו של האדם באופן כללי. אנחנו צריכים לעבוד פחות, ופחות אנשים גם צריכים לעבוד על מנת לאפשר קיום של חברה יצרנית מודרנית. אז במובן הזה אפילו שליטה בכלכלה... מה?
שואלת: אתה לא חושב שאנחנו עובדים יותר?
ד"ר פודוקסיק: לא. אני חושב שפועל בבית חרושת במאה ה-19 עבד הרבה יותר. וגם אם את מבלה הרבה יותר שעות בעבודה, זה לא אומר שאת עובדת. גם בעבודה את מנהלת את חייך הפרטיים, את קוראת אינטרנט, את מדברת עם המשפחה, זאת אומרת זה שאת נמצאת אולי פיזית יותר שעות בעבודה, זה לא אומר שאת משועבדת לעבודה כמו שפועל מול פס ייצור משועבד לעבודה. אז אפילו אם עולה היום משטר טוטליטרי שמפקח רק על כלכלה, יכולת שלו לשלוט בבני אדם באופן כללי תהיה נמוכה קצת יותר מאשר היכולת של אותו משטר בשנות ה-20 וה-30. פשוט יש לך יותר פנאי, ואני חושב שלכן הסכנות לחופש בעידן המודרני, הן באות לא תמיד מהמדיניות הכלכלית שמנסה להתערב בחיי הפרט, למרות שגם באות מכאן, אלא גם באות מאותם סוגים של מדיניות שמנסים לפקח גם על חיי הפנאי של בני אדם. זאת אומרת אולי, יכול להיות שלא, אבל אולי המגבלות המרכזיות על החופש לא באות מתוך ניסיון היום לפקח על כלכלה, ותשימו לב שהשמאל הרדיקלי הטוטליטרי כמעט ולא מתעסק היום בכלכלה, אלא מנהל את חיי הפנאי - מפקח על החיים האישיים של בני האדם, מפקח על מיניות, מפקח על תרבות, מפקח על שיחה, שאלה הם מימדים לא כלכליים. ולכן יכול להיות שהמאבק המרכזי של הליברליזם צריך להיות היום במניעה של מגבלות שמוטלות על התחומים האלה.
[01:12:31]שואלת: אני בכוונה שאלתי קודם לגבי האינדיבידואליזם והצמיחה של האינדיבידואליזם מתוך החברה, ולא להיפך. אני כותבת על חובות אדם חברתיות בדוקטורט שלי. ובאמת סקרן אותי האפיון הזה של מדינות כמו גרמניה, יש בהן חובות אדם, ובלגיה יש בהן חובות אדם, ובאיטליה ובהולנד. לעומת זאת בבריטניה ובארצות הברית, אתה אולי יכול למצוא אותן, אבל רק בצורה משתמעת. ובעצם מה שאני מנסה לשאול אותך, עם הניסיון שלך, בסוף דיברת על החוקה הצרפתית, או החוקה הגרמנית לפני מלחמת העולם השנייה. החוקה עצמה נקראה "חוקת הזכויות והחובות של הפרט", כלומר התפיסה הייתה מין תפיסה קהילתנית כזו, שיכול להיות שיש לך זכויות אבל תמיד יהיו לך גם חובות כלפי אותה החברה. וכשאתה אומר היום לאנשים "חובות", בעדין הליברלי האטומיסטי האינדיבידואלי, ישר מצטמררים, וככה מסתכלים עליך בצורה של כאילו, עוכר אדם. בעוד שעכשיו, כשאתה ככה אומר לי את הדברים האלה, זה מסתדר לי קצת יותר. כי אם אנחנו באים ואומרים שהאינדיבידואל נולד מתוך איזשהו צורך חברתי, אז בעצם החובה שלו לחברה כרוכה בתוך הזכות שלו.
ד"ר פודוקסיק: כן, זו בהחלט הייתה תפיסה, שהייתה די מקובלת אצל הוגים לא מעטים ביבשת אירופה, הליברלים במאה ה-19. האינדיבידואליזם לא שולל את הקשר והמחויבות לחברה, אם אנחנו נקרא את טוקוויל, למשל. אבל זו נקודה ראשונה. הנקודה השנייה היא שכשאנחנו מדברים על ליברליזם היום, זו משפחה מאוד רחבה, ובמסגרת של מוסכמות הליברליות הכלליות, יכולות להתקיים הרבה מאוד תפיסות פרטניות. אז ברור שהמדינות שהרקע שלהן הוא קתולי-אירופאי, ברור שהן ישלבו את המסגרת הליברלית הכללית עם דגשים שבאים, נניח, ממסורת יותר נוצרית-דמוקרטית. אז בהקשר של טהרנות ליברלית הם פחות ליברלים. אבל אני תמיד נוטה לחשוב במושגים של רף. כדי לא להיות אוטופיסטים, לא להסתכל מה מספק אותנו באופן מוחלט, אלא מה נסבל. איזו מדינה מבחינה ליברלית היא מדינה נסבלת. אני חושב שמדינות כמו איטליה וגרמניה, הן מדינות די נסבלות, למרות שמבחינת... יש שם דברים שנניח אני חושב שהם לא מספיק ליברלים בהקשר של חופש ביטוי או חופש ההפגנה. למשל בגרמניה, יש מגבלות מאוד משמעותיות על חופש הביטוי. למשל כל מה שקשור בסמלים הנציונל-סוציאליסטיים והכחשת השואה זה מגבלה על חופש הביטוי. יש מגבלה על הפגנות. בגרמניה אתה צריך להגיש בקשה לארגן הפגנה שלושה ימים מראש. בגרמניה אתה חייב להסתובב עם תעודת זהות - בבריטניה בכלל אין תעודת זהות. אבל שוב, גם כאן אנחנו יכולים להסתכל על היבטים שונים של חופש ולומר - יש באירופה תחומים ואזורים של חופש, שקיימים פחות במדינות האנגלו-אמריקאיות. למשל בצרפת יש הרבה יותר חופש מיני מאשר בארה"ב. אז זה גם לא חד משמעי.
[01:17:14]שואל: כתרבות או כחוק?
ד"ר פודוקסיק: כחוק. טוב, למשל בארצות הברית יש איסור בהרבה מדינות על הזנות, סתם דוגמה. אם כי עכשיו בצרפת גם הלכו בכיוון זה , אבל לפני זה - לא. יש שם עוד כל מיני הבדלים מאוד משמעותיים בחקיקה.
שואל: שאלה - אתה, הנגדת, אם הבנתי נכון, הצגת את המורכבות של המונח ליברליזם, ואמרת שהרבה פעמים הפרשנות שלו היא תלויה בקונטקסט היסטורי-חברתי. והיה מעניין אותי, אמנם לא דיברנו על זה בכלל, אבל אולי לפרש את האופן שבו ישראל הצעירה מתמודדת עם המונח הזה לאור השינויים בחברה. כלומר איך...
ד"ר פודוקסיק: פשוט תפרט כדי ש...
שואל: כן, כן, אני אומר אם הנגדת בין נניח דגש על חרויות כלכליות לעומת חרויות פוליטיות במדינת ישראל, אז האם התמורות הפוליטיות הן מאוד משמעותיות שקרו בישראל, נניח, ביחס למה שאנחנו רואים פה בתמונה, האם זה השפיע גם על האופן, על הדגש של הליברליזם הישראלי, ככל שהוא באמת..
ד"ר פודוקסיק: אוקיי, אז זה סיפור מורכב, אנחנו לא יודעים כל כך מה ייצא מזה, כי כל מיני האנשים משתמשים במושג "ליברליזם", החל מפייגלין וכלה בתמר זנדברג. נכון? כולם ליברלים. דווקא לישראל אני חשוב שיש הרבה יותר בעיה עם המושג שמרנות, מאשר עם המושג ליברליזם, כי חברה ישראלית לא יכלה ולא תוכל אולי עוד איזה כמה שנים לפתח איזושהי שמרנות, מהסיבה הפשוטה שזו חברה רדיקלית שנוצרה מתוך איזשהו מעין מיזם נקבע מראש. לכן המפלגה השמרנית היחידה בישראל היא "אגודת ישראל", שהיא באיזשהו מובן מאוד דומה למפלגה השמרנית הבריטית. אבל... אפילו חליפות.
זו נקודה אחת. הנקודה השנייה היא שאנחנו כחברה צעירה, כחברה שעדיין לא מבינה מה היא, אנחנו עוסקים בחקיינות. וחקיינות תלויה בהקשרים ובמקומות משם האנשים שואבים. זאת אומרת, בשנות ה-50 וה-60 המושג "ליברלי" היה קשור לחלוטין לאיך שהמפלגות, איך שהליברליזם נתפס במרכז-מערב אירופה, מפלגות מרכז ימין שדוגלות בכלכלה חופשית, אם כי, שוב, תוך גם התחשבות בכך שזה צריך להיות מתון ומדיניות של מרכז. ולכן "הציונים הכלליים" היו ליברלים ביחס למפא"י. אנחנו היום לא היינו קוראים לעמדה הכלכלית שלהם "עמדה ליברלית". אבל אני חושב שבסופו דבר, מטבע הדברים, מכיוון שאנחנו חברה שההגיון החברתי, ההגיון המוסרי שלה הוא הגיון אירופאי לחלוטין, בסופו של דבר ליברליזם, או התפיסה הליברלית דומיננטית, שתמשיך כאן ותתפתח כאן תישאר במרכז ימין, כמו שזה קורה ברוב החברות האירופאיות. זאת אומרת כאן, זאת התחזית שלי. אני לא חושב שהמילה הזאת תחזיק מעמד בשמאל הרדיקלי, וגם לא חושב שתחזיק מעמד אצל פייגלין ואוהבי איין ראנד. בשמאל הרדיקלי אנחנו כבר רואים שבבחירות האחרונות ב"מרצ" פשוט זרקו החוצה את כל מי שהיה יכול איכשהו להתכסות במושג "ליברלי". ואנחנו כבר יודעים ש"מרצ" זה בעצם התשלטות של מפ"ם. היה יסוד ליברלי פעם ב"מרצ", שזה "שינוי", כן? "רצ" פלירטטו עם ליברליזם, אבל זה לחלוטין עכשיו אידאולוגיה של מפ"ם בלבוש מודרני. מצד שני, הזהות של פייגלין, שלו לא של.. היא מה שאני חושב שמה שדומיננטי שם זה בית המקדש, זה לא חופש... כי בואו נאמר כך. השאלה מה הוא הדבר שבוער בבן-נאדם, לא מה המצע. אז אני לא חושב שליברליזם זה הדבר המרכזי אצלו, אם כי כמובן שמכיוון שהוא בא ממסורת פוליטית אנגלו-אמריקאית, הרבה יותר קל לו באופן אותנטי לאמץ הרבה מאוד מהטכניקות, מהתפיסות שהן איכשהו בקונצנזוס בחברות האנגלו-אמריקאיות.
[01:24:03]שואל: כשהזכרת את הנושא, קראתי משהו לאחרונה על ההשוואה בין מהפכות, הצרפתית והאמריקאית, והתיזה הזאת התפרקה לגישות שונות לדת ומסורת וחשיבות של מסורת וכו', ובגלל שהן קמו באותה תקופה, והיה מאוד הרבה הפריה הדדית של רעיונות ביניהם, אפילו אנשים שהיו מעורבים בשניהם, תומאס פיין למשל. אולי אתה יכול לאמר משהו על המקום של ההבנות או הפרשנויות השונות של ליברליזם, שיכול להסביר את הכיוונים השונים שהם לקחו?
ד"ר פודקסיק: אוקיי, טוב, ליברליזם הוא בדרך כלל לא יכול להיות קלריקלי. אפילו אם ניקח דוגמה של פוליטיקה איטלקית במאה ה-20, היו שם תמיד מספר מפלגות של ימין-מרכז, ששתפו פעולה בקואליציה אבל לא יכלו להתאחד, כי תפיסות העולם היו שונות. זאת אומרת, הייתה מפלגה נוצרית-דמוקרטית, והייתה מפלגה ליברלית, מפלגה ליברלית שגם בסופו של דבר הייתה מפלגת ימין-מרכז, אבל לא יכלה לחיות עם התפיסות הקלריקליות של הדמוקרטית-נוצרית. אז השאלה היא האם ליברליזם עוין את הממסד הדתי או האם הוא מפתח יחס אוהד לדת. ואני חושב שזה הרבה מאוד תלוי בנסיבות הספציפיות. תלוי איזו דת, איזה ממסד, ואיזה הקשר. למשל התופעה הצרפתית ואחר כך כלל אירופאית היא שהחלוקה בין שמאל לימין כללה שם חלוקה גם בין חילוניות לדתיות. זה לא שהדברים התפתחו בבריטניה ובארצות הברית. ובמובן מסוים, דווקא אנשים בשמאל הפוליטי, שמאל-מרכז פוליטי בבריטניה וארצות הברית, אולי היו יותר אדוקים מבחינה האמונה הדתית מאשר אנשים בימין הפוליטי. גלאדסטון, ראש ממשלה ליברלי היה הרבה יותר דתי מאשר ד'יזראלי שהיה ראש הממשלה שמרני, ולכן המלכה וויקטוריה לא כל כך סבלה את גלאדסטון שהיה בא ומטיף לה על כל ענייני מוסר, כמו שהוא תרגל על השיחות שלו עם הזונות, כוס תה ועוגות, וד'יזראלי היה עושה צחוקים, מתבדח איתה, אז היא העדיפה את ד'יזראלי יותר. אז זה ההבדלים. שוב, אם אנחנו מדברים על מדינות מוסלמיות, באיזו מידה הליברליזם בחרבות מוסלמיות יכול לשתף פעולה עם הדת? זה תלוי. שוב, אם אנחנו לוקחים את תורכיה, שהיה קיים שם במהלך המאה ה-20 משטר חילוני שביקר דת בצורה מאוד משמעותית, אז ברור שברגע שהתקיימה שם הליברליזציה של שנות ה-80 וה90, אז גם לווה בפתיחות כלפי הדת, ובפניה של הפוליטיקאים הליברלים גם מסיבה אלקטורלית אבל גם מסיבה ערכית לאיזהו תפיסה של כיבוד של המסורת והדת. אבל מה שקרה שבאותו מגרש של מרכז-ימין, ששחקו שם אנשים שליברליזם היה יותר חשוב להם מאשר דת, ואנשים שהדת הייתה יותר חשובה להם מאשר ליברליזם, מי שנצחו בסופו של דבר זה מפלגה שהיא הדגש שלה היא על דת ולא על חופש כלכלי, נניח, למעמד הביניים, אם כי גם את זה יש שם. אז זה כמו שנניח מה שקרה, מעבר בתורכיה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000, זה כמו שלטון של ליכוד התחלף בשלטון של ש"ס. מה שאני מתכוון לליברלים בתורכיה זה אנשים כמו טורגוט אזאל ואחרים, יש שתי מפלגות ליברליות של ימין-מרכז, שהן פחות או יותר מקבילות של "ליכוד", תנועה ליברלית שפתוחה למסורת, ואז באה התנועה הדתית שקצת פתוחה לליברליזם, יש מחלוקת באיזו מידה. אתה רצית לשאול?
[01:30:39 ]השואל: רציתי לשאול, הייתה לי שאלה לגבי מידת המדיניות של הליברליזם. היית חושב שבשנות ה-50 וה-60, היו בארץ הפגנות מאוד גדולות, ויש פה, בחלק גדול מהן רואים, אמירות מאוד קיצוניות, אי ציות לחוק, (לא ברור) יש חובה לא לציית לממשל שפוגע בך, להתנגד, גם אצל (לא ברור) ובמיוחד אצל בדר מ"חרות", זה אומר שמידה אפילו רדיקלית של עמידה על חירויות...
ד"ר פודוקסיק: טוב, כשאני דיברתי על הליברליזם בהקשר הזה, אני דיברתי על "הציונים הכלליים", "הציונים הכלליים" זה לא בדר.
השואל: זה נראה לגמרי, זה נראה לגמרי שזה לא הולך בכיוונים האלה, זה השתנה מאוד.
ד"ר פודוקסיק: שוב, זה סוגים שונים של ליברליזם, טוב רוויזיוניזם בא גם ממסורת לאומית מהפכנית, וגם נוצרת איזושהי תרבות פוליטית שדורשת יותר פרטנות. אז בהקשר הספציפי ההוא, מכיוון שהמדינה הייתה די נשלטת במנגנונים של מפא"י, הרדיקליות הזאת גם התבטאה לדרישות להרבה יותר חופש פרט. וגם לזה אנחנו יכולים בהקשרים האלה לקרוא "עמדה" או "תפיסה ליברלית", עכשיו, תמיד, גם כשאני הגדרתי כל מיני מרכיבים שאנחנו מוצאים בתנועות האלה אז זה לא תמיד עובד באופן מוחלט, זה הכל תלוי נסיבות.  חוץ מזה, גם פוליטיקה של מרכז יכולה להיות פוליטיקה רדיקלית, כן? זאת אומרת, לפעמים זה הבדל בין התוכן הפוליטי לסגנון הפוליטי.
הקהל: תודה רבה
ד"ר פודוקסיק: תודה לכם!
מחיאות כפיים. 

יוליה לטינינה על הסיום של משחקי הכס

שלום לכם! כאן יוליה לטנינה, זה לא "קוד דוסטופה" אלא LATYNINA.TV, הרשמו ועשו לנו לייק.

היום אנחנו נדבר על העונה האחרונה של "משחקי הכס", ולכן מי שלא צפה, אנא אל תקשיבו, כי כל מה שנגיד פה זה הכל ספויילרים, נדבר רק על זה שהצופים נורא נעלבו, רבים אחרי סיום העונה האחרונה הרימו צעקה  - איך זה?!? עבדו עלינו! הבטיחו לנו אגדה קסומה, בה נסיכה אגדית דאינריז טארגאריין והדרקונים שלה הייתה צריכה להשמיד את מלך הלילה, לסיים את שלטון הרודנות של סרסיי ולהתחתן עם הנסיך המקסים ג'ון שלג, והנה עבדו עלינו בצורה מגעילה ביותר, היפיפיה הקסומה הפכה לרודנית עקובה מדם, המבטיחה על הריסות עיר הבירה של ווסטרוז שהושמדה במו ידיה לשחרר את יתר מדינות העולם באותו האופן בו היא שחררה את הבירה, ואילו נסיך האגדות תוקע לה פגיון בין הצלעות, והופך מאוהב לברוטוס החדש, וזה אחרי שהם הצילו את העולם ממלך הלילה. כל זה אינו אלא מרמה, שוד ועבירה נגד ההפי אנד ההוליוודי.

 ואני אענה שזה זה סיום פשוט גאוני לטקסט פשוט גאוני. ושהרומן של ג'ורג' מרטין הוא טקסט יחיד בדורו, שמוזר לדבר על הרומן שטרם הושלם, מאחר והספר הלפני האחרון, "רוחות החורף", ג'ורג' מרטין כותב כבר שמונה שנים, ולפני המצב היום הוא מבטיח לסיים אותו ביולי 2020, הסדרה התקדמה מעל ומעבר, וכפי שאנחנו יודעים היא לא תמיד נצמדת לספר. לעתים קרובות מאוד הסדרה משתמשת בקלישאות הוליוודיות בדיוק באותם המקומות שמרטין דוחה אותן, ובמקרה הנוכחי, של סיום הסדרה, אין כל ספק שברור שזה הסיום, פחות או יותר, שמרטין התכוון אליו, באופן עקרוני. והספר של מרטין במובן הזה הוא גאוני ממספר סיבות. 

קודם כל הוא מכריח אותנו לבחון מחדש את ההשקפה שהתרגלנו אליה עוד מימי בית הספר על מהות הפאודליזם. בשביל צרכן מודרני, זה בדרך כלל איזה עבר אפל בתולדות האנושות, במהלכו הלורדים האצילים עסקו בכל מיני שטויות כמו הטורנירים של אבירים, ערכו מלחמות אזרחים אינסופיות ושדדו את העם הפשוט. אבל  הפאודליזם באמת הוא השורש ממנו צמחה החרות המערבית הנוכחית. בדיוק אותה המאגנה כארטה הידועה לשמצה, שעליה אוהבים כל כך להסתמך אנשים שאף פעם לא קראו אותה, בכלל לא הבטיחה את הזכויות ואת חירויות האזרחים. היא הבטיחה את הזכויות ואת החירויות האצולה, כולל הזכות למרות במלך במידה והוא יפר את החירויות הללו. החרות לא ניתנה באירופה לכל בבת אחת, היא ניתנה תחילה לאצולה, וכל האוטוקרטים אשר הגיעו לשלטון באירופה, בין אם היו אלה מלכים בימי האבסולוטיזם, או הרודנים בערי איטליה במאה, ה-15, כולם הגיעו לשלטון באותו האופן. הם פנו מעל ראשי האצולה אל ההמון, והבטיחו לו לשחרר אותו מעול האצולה. 

"משחקי הכס" זה בין היתר פולמוס סמוי עם שני נכסי ספרות מוכרים מאוד. ראשית עם היצירות ההיסטוריות של שייקספיר, והאחר הוא "דון קישוט" של סרוונטס. אני רוצה להזכיר שהיצירות ההיסטוריות של שייקספיר מתארות בפועל t, אותה המלחמה כמו "משחקי הכס", והיא המלחמה בין בית לנקסטר ובית יורק על הכס האנגלי. שייקספיר מתאר אותה מנקודת מבט של מה שניתן לכנות "ראליזם טיודורי" בהקבלה עם "ראליזם סוציאליסטי", והרעיון המרכזי אצל שייקספיר הוא מאוד פשוט- היה היו להם לורדים אציליים רבי השפעה, עם הצבאות הפרטיים שלהם, והם תמיד עשקו את אדמת אנגליה, פעם אחת הם הרגו את המלך החוקי, ולאחר מכן במשך 30 שנה הכחידו זה את זה, התחילו 30 שנות כאוס, עד שלא בא מלך חדש ולא ריסן את כל הלורדים. 

והנה מה שמעניין- הספרים האחרונים על מלחמת השושנים, למשל The Wars of the Roses של דן ג'ונס, הם בעצם נמצאים תחת השפעה של "משחקי הכס", מקרה ייחודי, כשספרי היסטוריה מושפעים מספרות יפה, אם כי באופן דומה ספרות רוסית על מלחמות נפוליאון נמצאת תחת השפעה משמעותית של "מלחמה ושלום". והספרים החדשים האלה מתארים לרוב את המצב בצורה הפוכה לגמרי.  הם אומרים - היה היו לורדים אצילים רבי השפעה, שהצבאות הפרטים שלהם היו הערובה לחירות האנגלית. יום אחד הלורדים האלה הרגו את המלך, כי הוא הפך לרודן ועבר כל גבול, כמו שעשה בפועל המלך המשוגע אאיריז, לאחר מכן הלורדים נלחמו במשך 30 שנה, ובמשך המלחמה הזאת הם הכחידו אחד את השני, אל ההריסות מלך שבנו הפך לרודן, היה כורת ראשים לנשותיהם, וכמעט חיסל את חירותה של אנגליה. ובאופן כללי ההבדל בין מדינות אירופה, אנגליה מחד, וספרד וצרפת מאידך, הוא בדיוק בזה שספרד וצרפת אבדו, בתקופת האבסולוטיזם, אבדו את החרות הפאודלית שלהם, ואילו אנגליה הצליחה לשמור על ניצנים שלה, ולהעביר אותם הלאה, לפרלמנט, למהפכה המהוללת, ולבסוף  למושבות האמריקאיות. 

והספר השני איתו "משחקי הכס" מתפלמס הוא "דון קישוט" של סרוונטס, כי "דון קישוט" נכתב באותו הזמן כאשר תקופת האבירים, בשל המצאת הנשק החם והזמנים החדשים של האבסולוטיזם, הפכה לגופה נרקבת. ו"דון קישוט" לועג לאבירים, עם קוד הכבוד המגוחך שלהם. אבל הקטע הוא שקוד האבירים, מגוחך וחסר הגיון, אכן התקיים בפועל. אירופה אכן חיה לפיו במאות ה-12 וה-13. ובמסגרת הקוד הזה האבירים אכן, רק בשל מילה של כבוד, היו משחררים שבויים כדי שהם יוכלו לאסוף את דמי הכופר. במסגרת הקוד הזה המלחמה הפכה לטורניר אבירים, ואילו טורניר הפך למלחמה. והכבוד הדדי בין האויבים, אותו כבוד האבירים הידוע לשמצה, כמעט ולא קיימות לו מקבילות בתקופות אחרות, וכמובן לא הייתה לו כל מקבילה במזרח, שם להזמין את האויב לחתונה ואז לרצוח אותו נחשב לשיא החוכמה הפוליטית. אלא מה, כבוד של אבירים לא היה אלא בין השווים, והמנצח היה מקבל את פני המנוצח בטירתו, שירת לפניו במשתה, אבל אותו המנצח הרג את האיכרים של האויב, וחשב שזה משהו בסגנון של סנקציות כלכליות. ובכלל, הדמויות האציליות של מרטין קוסמות לנו כל כך, בזה שהחירות שלהם רחבה הרבה יותר  מזו של אנשים כמעט בכל חברה אחרת, החל מרומא וסין וכלה ימינו אנו.    

והסתקרנתי מאוד לראות איך ג'ורג' מרטין יישב את הסתירה הגלויה הזאת, ההלל לזכותם של הפאודלים של ווסטרוז למרוד עם כל הזוועות הנלוות למרד הזה, ולסיפור האגדי של דאינריז טארגאריין, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות, שהקריירה הצבאית שלה, יש לשים לב, עברה בעיקר במזרח, וכללה בעיקר צליבה של בעלי עבדים, ובפיקוד על דות'ראקים הברבריים.

וכמובן ששלושה דברים בסיום של "משחקי הכס" העליבו את הציבור ה"פוליטיקלי קורקט" של היום. הראשון הוא כמובן ההפסד של הפמיניזם. מעריצות ה"מי-טו"  שמחו מאוד שבאמצע הסדרה כמות הנשים הלכה וגדלה, והתפקיד שלהן הלך ונהיה חשוב יותר ויותר. המלכה סרסיי, מליסנדרה, ליידי אולנה, ליידי מורמונט, יארה/אשה, בריאן מטארת', דאינריז עצמה, ואז כל הנשים נהרגו, ובסיום הסדרה במועצת המלך, כמו שכתב מבקר נזעם אחד, שוב יושבים זכרים לבנים (White Males). איפה הדות'ראקים? איפה הבלתי-טמאים עם הגנרל השחור החביב שלהם בשם תולע אפור? איזה חוסר תקינות פוליטית. נו, סלחו לי אבל לא יכול להיות אחרת, כי האישה בימי הביניים הייתה יכולה לעשות קריירה כאם, כבת, כנביאה או כאשת איש, או אם היא הייתה מוותרת על המגדר שלה, והייתה הופכת ללוחם. היו דוגמאות לכך, למשל אישתו של רובר גיסקאר, סיקלגאיטה, ידעה להלחם לא פחות מכל אביר, ואף נצחה בקרב דירקהיום בשנת 1081. אבל היא הייתה כבשה שחורה בדיוק כמו בריאן מטארת', ובאופן כללי הנשנים הפכו למנהיגות במצב בו כל הגברים נהרגו, וזה בדיוק מה שקרה ב"משחקי הכס" לקראת העונה החמישית - השישית. אין שום בסיס לכך שאחרי סיום המלחמה, בעת השלום, הבתים האצילים ייוצגו במועצת המלך על ידי נשים. 

הדבר השני היה ההתרסקות של האידאולוגיה הפרוגרסיבית, של הרעיון של "לשבור את הגלגל". החלק השמאלני של הציבור האמריקאי חשב על דאינריז כאחת משלהם. היא הייתה כמעט אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ברני סנדרס בחצאית, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות. סביבה היו לא רק זכרים לבנים אלא גם מצביאים שחורים, הדות'ראקים הפראיים, היועצת שלה הייתה בחורה שחורה יפיפייה, היא הבטיחה "לשבור את הגלגל", היא בטלה את העבדות במירין ועוד מעט הייתה צריכה לבטל את הפאודליזם הרקוב בווסטרוז, שם שלטו זכרים לבנים עם התפיסות המיושנות שלהם על הכבוד הגברי. ופתאום דיאנריז לנגד עינינו הופכת לרודנית, אשר משמידה בהתקף זעם באש את העיר שנכנעה לה, ועל הריסות מכוסות באפר מבטיחה לשחרר את יתר העולם.
 אז התמונה הנפלאה הזאת, דאינריז עם כנפי הדרקון המתרוממים מאחוריה, תכנס בלי ספק לספרי ההיסטוריה. ולא שרמזים למה שיקרה לא היו מפוזרים הן בסדרת הטלוויזיה והן בספרים, כי ספריו של ג'ורג' מרטין זה בכלל ספרים על איך נולדות להן דמויות. איך טיפשונת רומנטית סנסה סטארק הופכת לתככנית מבריקה, איך ברדנון סטארק הופך מילד שובב לנכה ולאחר מכן לעורב בעל שלוש עיניים, איך ג'יימי לאניסטר הופך משחצן המלא בעצמו, השוכב עם אחותו לגיבור טראגי ביותר שגורלו נגזר, ואיכשהו לא ציפינו שתמורות חסרות הרחמים הללו יגעו בגיבורה הראשית. או ליתר הדיוק חשבנו שהמעבר מנערה ביישנית לאם הדרקונים, ולא ציפינו שבהמשך הכל ישתבש. 

עם זאת יש לציין שכל הרמזים היו מפוזרים בצורה קפדנית בטקסט. ההוצאה להורג של יותר ממאה מאצילי מירין, חוסר רצון מוחלט להקשיב לטענות של בעלי העבדים לשעבר, כי הרי מה, הם היו בעלי העבדים, הם חלאות, מה יש להתחשב בהם, רצח מנהיגי הדות'ראקים, ההוצאה להורג של ראנדל טארלי ובנו בגלל סירובו לסרב. וכל פעם הקורא, שבוי בקסם הנקמה הנאצלת של דאינריז,  לא שם לב לשום דבר, כי במלחמה כמו במלחמה, המטרה מקדשת את האמצעיים. אנחנו, או לפחות אני, אפילו פספסנו את ההרמז העלילתי כמו הידיעה שהמלך המשוגע אאריז הטמין בזמנו מתחת למבני הבירה סליקים עם אש-פרא, כי נו הרי זה ברור שאם הסליקים עדיין שלמים, ואם במערכה ראשונה מישהו מטמין מתחת למבנה את האש הירוקה, הרי שבמערכה האחרונה, כמו  עם הרובה הידוע, בטוח שהכל יתפוצץ. 

ורוב הצופים כנראה נזעקו ברצינות רק כאשר דאינריז, כשהיא גילתה שג'ון שלג גם הוא טארגאריין, במקום לשמוח, שהרי כעת יכולים להתחתן ולשלוט ביחד בווסטרוז, היא פתאום התחילה לקנא לשלטונה, פקדה עליו לשמור את המוצא שלו בסוד, ואז לאט לאט התחיל להברר שהיא חולת שלטון ושלהיות לצידה כרוך באותו סיכון וחוסר וודאות כמו להיות לצידם של סטלין או היטלר. וכאן נזכרנו שהרודנים הכי מפלצתיים בהיסטוריה לא היו אלה שהבטיחו לשעבד את העמים, אלא בדיוק להיפך - אלה שהבטיחו "לשבור את הגלגל". ראינו לפתע איך נראה באמת ההמון הדות'ראקי כאשר הוא מגיע לערי ווסטרוז. והנה לשמאלנים האמריקאיים, אשר מנסים היום בעצמם "לשבור את הגלגל" עם הכוונות הכי טובות, ספק אם היו אוהבים את ההשוואה הזאת.
וכמובן החטא השלישי, שעליו אין מחילה כלל בסיום הזה היה שהוא שבר את כל המסורת של האגדות, של הרומן היווני וסרט הוליוודיי. הרי כולנו קלטנו שבסוף דאינריז וג'ון צריכים להתחתן. כולנו ניחשנו, החכמים - מוקדם יותר, הטיפשים - מאוחר יותר, שג'ון שלג הוא בעצם הוא היורש החוקי של בית טארגאריין, וכולנו חיכינו בציפייה דרוכה מתי הם סוף סוף יפגשו, יתאהבו ויתחתנו, ויחד יצילו את העולם. והרי הם אכן אהבו זה את זו, והם אכן היו הגיבורים ומצילי העולם, ממלך הלילה, הרוע המוחלט. בפועל זו נקודה מאוד עדינה, ג'ורג' מרטין, להבדיל מספרות מערבית בכללותה מתייחס באופן מאוד סקפטי לאהבה הלוהטת. שימו לב שבספרו הנישואין האיתנים הם רק אלה המבוססים לא על אהבה, כמו זה של קייטלין סטארק, וכל המקרים כולם כשמישהו אוהב מישהי, מביאים בספרו של מרטין לטרגדיה. כי אהבתו של אדם גורמת לו לשכוח את חובותיו, למשל אהבתו של רוב סטארק וג'יין ווסטרלינג, נערה ממשפחה נחשלת, מביאה לכך שרוב מפר את הסכמותיו עם בית פריי ונהרג. התשוקה האסורה של התאומים סרסיי וג'יימי היא טרגית. ואני רוצה להזכיר לכם שהסיבה המקורית לכל מלחמות האזרחים בווסטרוז ונפילתו של בית טארגאריין היא גם אהבה, אהבתו של ראיגאר טארגאריין לליאנה סטארק. ובמובן זה אחד הפספוסים הגדולים של הסדרה הוא שהם נכנעו לקלישאות הוליוודיות והציגו את זונת המחנה שאי כמאוהבת בטיריון לאניסטר, כי בספר שאי היא זנזונת טיפשונת ערמומית קלת דעת המסובבת את טיריון סביב האצבע. הוא אוהב אותה, היא לא אוהבת אותו. ובדיעבד ברור שאכן, זוג האוהבים הראשי, דיאנריז וג'ון, לא הולכים להיות אצל ג'ורג' מרטין יוצאים מן הכלל. וההבדל היחיד הוא שג'ון הוא אכן גיבור למופת, להבדיל מג'יימי, טיריון ורוב סטארק הוא לא מקריב את חובתו על מזבח האהבה. הוא מקריב את אהבתו על מזבח החובה. ובעצם אותה האהבה של דאינריז וג'ון, שבכל ספר אחר הייתה המניע המרכזי של העלילה, ושלמענה הכל היה מתרחש, אצל מרטין אינה אלא נסיבות העלילה. זה מה שעושה את הרצח של דאינריז לטרגדיה. זה, כמו שברוטוס לא רק היה רוצח את יוליוס קיסר, אלא גם היה מאוהב בו. כלומר מה מרטין בא לומר לנו? שאין מושיע או מושיעה קסומים, אלא יש עבודה יומיומית בסלילת ביוב ושיקום בתי הזונות העירוניים. המושיע אשר רוצה להציל את האנושות ו"לשבור את הגלגל" הוא רודן. וברור שהפשע המשולש הזה, נגד האידאלים של פמיניזם, נגד הרעיון של לשבור את הגלגל, והחשוב מכל, נגד הסיומים היפים מהאגדות, הדורשים באופן בלתי נמנע שהגיבורים יתחתנו, חצי מהציבור לא יסלח למרטין, ולא נורא, ואילו החצי השני יבין שהספר הזה הוא אכן נכתב לפי חוקים אחרים, מדהימים, מה שעושה אותו לספר גאוני באופן מוחלט, וחלק מוחלט של הספרות של המאה ה-21.
כאן הייתה יוליה לטינינה, ו-LATYNINA.TV. אל תשכחו אותנו, הרשמו לערוץ שלנו, ואפילו, אני מפחדת להגיד -  עשו לנו לייק. כל טוב!

יוליה לטינינה על נשים וחופש -שודר בערוץ שלה ב-19.3.19

שלום לכם!

כאן יוליה לטינינה, ורציתי מזמן לדבר על השינוי המגדרי של השנה, תנועת ה-MeToo. זהו שינוי מגדרי יסודי, שחל השנה, לא שלא היו לו סממנים מקדימים, אבל זה באמת שינוי בפרדיגמה. ובשינוי הזה מעניין אותי דבר אחד, אם נפתח את כללי ההתנהגות לפרופסורים באוניברסיטאות בארה"ב, ולקרוא שם מה אסור להם מעתה לעשות. אסור להם, בין היתר, להישאר לבד עם סטודנטית, במיוחד בחדר סגור, וכשקוראים את הכללים האלה, לפתע מבינים שכבר קראתם אותם באיזה מקום. וכמובן שאלה כללי ההתנהגות לנשים בסעודיה. הנה, אסור לזכר להיות לבד עם אישה סעודית אם הוא אינו קרוב משפחה שלה ואותו הדבר אסור כעת גם לפרופסור באוניברסיטה ליברלית אמריקאית. בשני המקרים מי שכותב את הכללים יוצא מאותה הנחת יסוד, והיא שזכר הוא אנס ומנוול, ולו רק יישאר לבד עם אישה, הוא מיד יתעלל בה מינית. מחוג התרבות עשה סיבוב מלא, ואולטרה-פמיניזם הביא לחוקים כמו בסעודיה. ולכן, אם אקדים קצת, אין מה להתפלא שהנהגת צעדת הנשים הולכת בחיג'אב, ושמקורות המימון של ההנהגה לא ממש ברורים, ואם מישהו שואל: "איך אתן בעד הנשים אבל בחיג'אב?" אז הוא בטח פשיסט, אסאלמופוב, ובכלל טראמפ. 

אבל נתחיל מהתחלה. עלי להזכיר שהרכוש הפרטי הראשון בתולדות האנושות היו העבדים. והעבדים הראשונים בפועל היו הנשים. בכל התרבויות העתיקות נשים היו רכוש. אם תקראו למשל את כתבי הקודש, תוכלו לשים לב שהרעיון שהאישה היא יצור חושב לא עלתה על דעתם של המחברים. אם תזכרו בסיפור הידוע כשמלאכי האל מגיעים לסדום כדי להשמיד אותה וכל תושבים העיר, צעירים כזקנים, מתאספים לפני ביתו של לוט ודורשים לקבל את המלאכים כדי לעשות בהם מעשים מיניים לא טבעיים. על זה האנשים הלא טובים הללו קודם כל מוכים בסנוורים, ואחר כך נשפכת אש וגופרית עליהם מהשמיים. טוב, לא נתעכב על כך שעל יחס כה לא בררני האל היה מוצא את עצמו היום עומד למשפט בהאג. לי יש רק שאלה אחת: נשות העיר, מה הן אשמות? הרי הן לא יכלו, ולו מסיבות טכניות, להשתתף באירוע. התשובה היא שהמחבר אפילו לא חושד שלאישה יש איזה ערך עצמי. כאן הכול כמו בספר איוב: האל מנסה את איוב, הורג לו את האישה ואת הילדים, ואחר כך הכול נגמר בטוב, והאל נתן לאיוב אישה חדשה וילדים חדשים. מסופר על זה כאילו איוב ריסק את המרצדס שלו והאל נתן לו מרצדס חדשה. 

אם אתם חושבים שגישה כזאת מאפיינת רק קהילות מרובדות ולא גמישות, כלומר את המדינות, אז למרבה צער אין הדבר נכון. מאחר שאחד מהדברים המופלאים ביותר, שאנתרופולוגים שונים אשר חוקרים חברות שונות בגינאה החדשה ובאפריקה שמים לב אליו, הוא בדיוק מעמד האישה. כי ברוב, לא אצל כולם אבל ברוב השבטים הפרימיטיביים, האישה עושה את כל העבודה. מגדלת את הילדים, דולה את המים, שותלת את הגינה, ואילו הגבר אינו עושה דבר. מדוע? זה אלמנטרי, ווטסון, כי הוא חזק יותר. כך עובד האבולוציה, אנחנו מכונות להפצת הד.נ.א. והאסטרטגיה של נקבה ושל זכר אצל האדם בקשר להתרבות שונות בתכלית. לזכר כדאי לכסות כמה שיותר נקבות, הוא משקיע בתהליך הרבייה בין דקה אחת לנגיד עשרים. הנקבה משקיעה בתהליך תשעה חודשי הריון ועוד שמונה שנים בהם הילד ימות בלעדיה, זה בחברות פרימיטיביות. היא צריכה זכר שיישאר לתמוך בה. ואצל הומו ספיינס, כמו אצל שאר קופי האדם, מסת הגוף של הנקבה היא כ80 אחוז מזו של הזכר. כתוצאה מכך הזכר הוא השולט במשפחה, השולט בלהקה. יש רק קרוב אחד שלנו אשר יוצא מן כלל. זהו קוף הבונובו, השימפנזה הננסי. אצלו היחסים בתוך הלהקה בנויים על יחסים הומוסקסואליים, ו80 אחוז מהיחסים הללו הם בין נקבות, ולמרות שהנקבות עדיין קטנות יותר מהזכרים, אותם 80 אחוז מסת גוף, הן שולטות. להקת בונובו נשלטת על ידי מועצה עליונה של נקבות זקנות וחכמות. אבל זהו היחיד מהקופים העליונים שאכן מקיים מטריארכיה. אצל כל שאר הקופים, כולל האדם, מעולם לא נראה מבנה מטריארכי, זה הכול סיפורים בעלמא. 

היחס לנשים כאל רכוש המהלך ומדבר הביא לכך שאצל הגברים העשירים ובעלי שררה היה הרבה מהרכוש הזה. הם החזיקו הרמון, וברוב חברות האנושיות שבהם היה קיים רכוש פרטי ושלטון, העושר והשררה של האדם נמדדו לא רק בגודל העדרים, כמות הקונכיות באוזניים, אורך הציפורניים ושאר מדדים חשובים מאוד, אלא גם בכמות הנשים, הנקבות, בהרמון. לפעמים המגפה הזאת הגיעה לממדים כאלה, ששאר האוכלוסייה נאלצו לשכב עם בני מינם, בהעדר נקבות פנויות. כך היו הדברים בממלכת אשנטי במאה ה-19 היה מלך עם מכלאה מלאה נשים, היה לו צבא המורכב מגברים צעירים מלאים כוחות. המסכנים כמובן היו בודדים ביותר, אבל לא היה מה לעשות שכן הרוב הגורף של הנשים היו של המלך, ואילו המחיר של אלה שנותרו היה כה גבוה שהגברים הצעירים לא יכלו להרשות לעצמם. אבל המחיר של בנים היה הרבה יותר נמוך. הבת נגיד עלתה 5 כבשים, ואילו הבן שתי תרנגולות. הלוחמים הצעירים התחתנו עם הבנים, ואם התייחסו אליו טוב, אז המשפחה בהמשך הייתה מוכרת להם את אחותו. כי ברור שהוא אדם טוב, חיובי, לא שותה, לא מעשן, אז למה לא למכור לכזה?וכל זה בגלל מחסור שהמלך יצר. מתוך הפרדיגמה הנפוצה ביותר הזו שאם אתה אדם גדול אז יש לך לא רק הרבה כסף, אלא הרבה נשים, היו מספר יוצאים מן הכלל.

ואחד מהיוצאים מן הכלל הבודדים הללו היה הציוויליזציה האירופאית. זו נקודה מעניינת ביותר, כי בעולם נכתבו טונות של ספרים על ההבדל בין ציוויליזציית מערב ולבן זו של המזרח. ורובם אינם אלא נייר למחזור. ראשית כי לא קיימת ציוויליזציית מזרח אחת, יש ציוויליזציות רבות במזרח, ולא כולן מצויות במזרח, חלקן למשל באמריקה הדרומית. ושנית, מאחר והרוב הגורף של הספרים הללו מתחיל מהסיפור שהנה באירופה קידשו את זכות הקניין, לאנשים היו זכויות, בעוד שהחידה של אירופה היא לא שכיבדו בה את זכות הקניין, אלא מדוע כיבדו אותה. ואף על פי כן, יש סממן אנתרופולוגי מהותי אחד, אשר הבדיל, תחילה את יוון ורומא ולאחר מכן את אירופה של ימי הביניים משאר החברות האנושיות. מסין, מהודו, מאשנטי, ממצרים הקדומה, מאירן הקדומה, מארצות האסלאם, מיתר העולם. זהו העיקרון של בעל אחד – אישה אחת.

באירופה של ימי הביניים הוא התחבר לעוד עיקרון ייחודי ביותר, העדר אפשרות גירושין. מאשימים אותי לעתים קרובות שאני מזלזלת בתרומתה של הנצרות להיסטוריה האנושית. ואכן ראינו נסיגה תרבותית חסרת תקדים אחרי ניצחונה של נצרות באימפריה הרומית. אבל יש אחד מהדברים הממשיים שהנצרות הביאה, ושהיו לו השלכות תרבותיות מופלאות ביותר, וזהו משפחה יחידנית. הנה משיקולים אחרים לגמרי שלא ניכנס אליהם כרגע, הקנאיים הדתיים היהודיים שחיו במדבר ותיעבו את כל ענייני הבשר אסרו על הגירושין. האיסור הזה על הגירושין יצר סדר חברתי היוצא מכל כלל אנתרופולוגי. כי הרבה לפני שהאישה האירופאית הפכה ליצור עצמאי, היא הפכה למוצר יוקרתי, שבעזרתו נחתמו בריתות בין השושלות השולטות. במזרח נחתמו גם בריתות דומות, אבל הן לא היו שוות פרוטה שחוקה כי אם נתת את בתך להרמון של השליט, שיש לו ארבע נשים, אלף פילגשים, אז מה זה משנה לו אם יש לו עוד אישה אחת או לא? חוץ מזה הוא תמיד יכול לגרש אותה. 

באירופה של ימי הביניים הכול היה שונה לגמרי. אגב, רואים את זה בצורה נהדרת ב"משחקי הכס" הנפלאים של ג'ורג' מרטין, איזה חלק היה לנישואין בחברה הפאודלית. האישה הייתה הסחורה החשובה ביותר. הנה היום יש למדינה עתודות מט"ח, ואילו בתחילת ימי הביניים מה ששימש כעתודה כזאת אצל מלכי אנגליה היו היורשות העשירות אשר נותרו ללא אב. דרכן תוגמלו הלוחמים הכי טובים. ויליאם מרשל, האביר האגדי, אשר שימש, דרך אגב, השראה לבריסטאן האמיץ בספרי ג'ורג' מארטין, התחיל כאביר פשוט וסיים כאפוטרופוס של המלך הצעיר. הוא קיבל בתמורה לאומץ ליבו יורשת עשירה ביותר כאישה, והפך מיד לאחד מהברונים הגדולים בממלכה. אימפריות שלמות נוצרו בעזרת חתונות. מקסמיליאן הבסבורג, שהיה לוחם גרוע ביותר, לא היה לו כסף והוא אף פעם לא ניצח במלחמות, אבל הוא השאיר לצאצאיו אימפריה ענקית, על חשבון מה? חתונות מוצלחות של הילדים. במזרח הדבר היה בלתי אפשרי, כי לא שהנשים לא ירשו את הממלכה, פשוט שם אף פעם לא נוצר מצב שיש לשליט רק צאצא אחד, והצאצא הזה - בת. הייתה שם בעיה אחרת, שלשליט מאתיים בנים, וכולם רוצים להרוג אחד את השני. 

באירופה המצב היה הפוך. יש סטטיסטיקה, שאחת מכל ארבעה חתונות הסתיימה ביורשות ממין נקבה בלבד, עם כל ההשלכות הנלוות לשאלת ירושת הכתר וחלוקת האדמות. אני חוזרת עוד פעם, הרבה לפני שהפכו להיות עצמאיות, בת אצולה הפכה באירופה לסחורה ייחודית ויקרה. במזרח היא לא הייתה יכולה להפוך לסחורה כזאת, כי היו עודפים של הסחורה. החתונה לא יכולה להיות עסקה משמעותית, אם אתה יכול לעשות עשרים כאלה, והסיכוי שהבן של הבת שלך יירש את הכס היא מזערית. בדיוק בגלל זה התחיל להתרחש דבר ייחודי. במזרח משמעות הנישואין היה היררכיה מוחלטת, ולא משנה מי הגיע להרמון, בת הווזיר, שפחה מהשוק, בתו של השליט השכן. כולן מצאו את עצמן באותו המצב המשפיל. במערב נישואין של שליטים תוך זמן קצר החל להיבנות על בסיס שוויון הדדי, אם לא עם בת הזוג עצמה, הרי שעם משפחתה. מלכים התחתנו כדי לזכות בתמיכה של המלך השכן, וסתם להעיף או לכלוא אותה פשוט לא היה אפשרי. כשמלך אנגליה הנרי השמיני רצה להתגרש מאשתו הספרדייה, כדי לשאת פילגש שמצאה חן בעיניו, דבר נפוץ ביותר במזרח, שם בכלל לא הייתה בעיה, באנגליה זו כן הייתה בעיה ענקית אשר כידוע נגמר ברפורמציה.

יתרה מכך, האישה בחברה פאודלית, מעבר להיותה סחורה יוקרתית, הייתה גם בעלת הטירה. טירה, כמו שריון אבירים, היא פריט באמת יחיד ומיוחד. בשבילינו המילה "טירה" היא מאוד רגילה אנו נתקלים בה ללא סוף בספרים היסטוריים, בסרטים מצוירים, ב"משחקי הכס", אבל למעשה מחוץ לאירופה של ימי הביניים, פרט לאולי יפן, כמעט ולא היו קיימות כלל בהיסטוריה האנושית. הן לא קיימות במזרח הקדום, הן לא היו קיימות ברומא וביוון, היו קיימים מבצרים, כלומר אתר מבוצר עם חיל מצב. ברור שמי שעומד בראש חיל המצב הוא גבר, או הרפתקן שתפס את השלטון, או נציב של המלך, או יורש של הבעלים, היו ערים, כלומר ריכוזי אוכלוסייה גדולים מוקפי חומות, גם כן עם חיל מצב, יש נציב או מועצה עירונית השולטת בעיר, היו וילות, ברומא, שם נהגו לנפוש אזרחים פרטיים עשירים. בסין היו אחוזות, וכשבאירופה התחיל האבסולוטיזם, אז החלו לבנות מצודות מבוצרות, אבל טירה היא דבר ייחודי ביותר. הרי היא במהותה בית. בית של אדם אחד מסוים, העובר בדרך כלל בירושה, אבל זה בית מבוצר, עם חומות, מגדל עוז, עם חפיר, עם ברביקן. בית כזה לא היה אפשר לבנות בסין, כי בסין היו רק אחוזות, חסרות אונים מול הצבא הקיסרי. אם רק הייתם מנסים לבנות שם טירה, מיד הקיסר היה קורא לכם, מה בניתם פה? מפני מי אתם הולכים להתגונן פה? ספרו, ספרו בפרוטרוט. טירה הייתה ייחודית בכך שמאחר שהזכות להפעיל אלימות בחברה הפאודלית הואצלה לבעל הקרקעות, הוא היה יכול לבנות טירה אישית. ומאחר שהייתה לו רק אישה אחת, היא הייתה בעלת הבית. היא ניהלה בפועל את כל ענייני המשק, ויותר מזה, לפעמים היא פיקדה בפועל על הגנת הטירה, אם בעלה נגיד נלחם באותו הזמן באיזה מקום אחר.

המעמד הגבוה הזה של בעלת הטירה יוצר מיד את מה? נכון, את הטרובדורים! אשר מהללים את מי? את בעלת הטירה. שימו לב שהטרובדורים הצרפתיים באקוויטניה לא היללו את האישה באופן כללי, אלא את האישה בעלת השררה, כי לשררה תמיד יש משיכה מינית. זה מדהים, אבל המושג של אהבה במובנו המודרני בתרבות האירופית מופיע בדיוק אז, בשירי הטרובדורים. בתרבויות מסוימות מושג הזה לא מופיע במשך זמן רב. למשל טקסטים בני זמנם של הטרובדורים אבל ביפן, למשל יצירה אפית נהדרת בשם "קורות יושיטסונה" שם מסופר איך המצביא הדגול יושיטסונה בזמן שהתחבא בהרים מאחיו, לקח איתו איזו רקדנית. ולא מסופר דבר על איך הוא התייחס אליה, עד כמה עזה הייתה צריכה להיות האהבה בשביל לסחוב אתה אישה הזאת אל ההרים, באמצע החורף אחרי שנגזר גורלו. ושם לא מוזכר דבר. לקח אז לקח. סתם דרך אגב.

אז היחס הזה אל האישה, כאל פרס שיש לזכות בו, ולא כאל חתיכת רפש, הפך להיות מרכזי בכל תרבות מערב. אם תבדקו 90 אחוז מהרומנים של המאות ה-19 וה-18, הם על תעלולים שעושה זכר צעיר כדי לזכות בנקבה שמצאה חן לפניו. הוא מוכיח שהוא ראוי לה, הוא יוצא למסעות, כובש ארצות, מגלה דברים, במזרח לא היה שום דבר כזה, כי מה זה נקבה שם? נו זה שק לשפוך בו זרע ששידכו לי כשהייתי בן 10 והיא בת שנתיים, כשהיא תהיה בת 13 אני אתחתן איתה, ואז לא אצטרך להוכיח דבר, להיפך אני אחזק את הביטחון העצמי על חשבונה. אני אכה אותה, אני אשפיל אותה,אני אהיה גדול בעיניה. וזה כמובן הבדל יסודי ביותר בין הזכר האירופאי, שתמיד נלחם על הנקבות, לא קרבות של ממש, לאו דווקא קרב חניתות. זה היה יכול להיות קרב על מי משורר טוב יותר, למי יש יותר כסף, ולבין הזכר המוסלמי נגיד, שבשבילו הנשים הן, בהתאם לחוקי השריעה, סוג של צאן. לא צריך להצטיין בפניהן, לא צריך לזכות בהן, להפך, אפשר להתנקם בהן על כל אי השוויון 

והשפלות של החברה. חטפת היום בשוק מכות מהמשגיח של השאח? חזרת הביתה והחטפת לאשתך, ושוב אתה מרגיש זכר אדיר. יש ספר בן זמננו, של ילידת סוריה בשם ופא סולטן, האישה הזאת, כבר בהיותה בוגרת, היגרה מסוריה לארה"ב, וכתבה שם ספר בשם A God Who Hates, "אלוהים ששונא", על כך איך במזרח השליטה המסורתית של זכרים על הנקבות מעוותת הן את מבנה החברה הן את הפסיכולוגיה של הילדים. במובן זה כבר אמרתי שהברית בין הפמיניזם אמריקאי המודרני עם אסלאמיסטים של ממש, הוא דבר מוזר ולא טבעי בכלל, שמראה שהפמיניזם האמריקאי המודרני, או ליתר דיוק רובו של זה, לא עוסק כלל בשחרור האישה, אלא בלגרום להם לחשוב תמיד שהן הקורבן.

אבל על זה נדבר מעט מאוחר יותר. עכשיו אני חוזרת לכך שבגלל שעד המאה ה-20 האישה הייתה רכוש, אפילו באירופה, גם אם רכוש יקר וייחודי, כללי הבעלות על הרכוש הזה היו כמובן נוקשים ביותר. הרי לא נעים לכם, אם למשל משלוח מאמזון, והחבילה מלוכלכת, העטיפה קרועה? אז האישה גם כן הייתה צריכה להגיע עם עטיפה שלמה. אם העטיפה נקרעה, האישה נחשבה לפגומה. והניסיון לקרוע את העטיפה היה עלול לגרום לתגובות מצד קרובי המשפחה של האישה, פשוט דמיינו מה היה קורה לאציל במאה ה-19 שבמהלך הנשף היה מפליק לבחורה שהוא רוקד איתה על התחת, או שהיה נדחף בכוח להתחבק איתה? דו-קרב! האחים שלה, הארוס שלה, כל אחד. ואז במאה ה-20 לאט לאט, ובשנות ה-60 במלוא העוצמה, מתחילה לה המהפכה המינית. הנשים אמרו "עצרו! אני לא חפץ, אני לא רחם מהלכת לגידול היורשים, אני היא הבעלים על גופי, אני מחליטה בעצמי מתי ואיך אני קורעת את העטיפה. וזה היה באמת הישג אדיר, חופש מיני בשביל הנשים. ופתאום מתגלה דבר מופלא, מתגלה שהחופש המיני, הצד השני בל ינותק שלה הוא חוסר אחריות מינית, זה לא הדבר שנשים תמיד רוצות. כי אם נדבר על הביולוגיה, על כך שאנחנו מכונות להפצת הדנ"א, אז המוטבים העיקריים מהחופש המיני בחברה הם בלי ספק הגברים, להם מספיקים 15 דקות כדי להתרבות, ולא האישה אשר צריכה לפחות תשעה חודשים, שצריכה בן זוג אמין שידאג לילד, ויקבל בתמורה פרס בצורת יחסי המין. זוהי האסטרטגיה הביולוגית המוקדמת ביותר של האישה. 

עכשיו, אם אתם זוכרים, לפני מספר חודשים, בארה"ב התקיים מינוי לבית המשפט העליון של השופט ברט קוואנו. מאחר שהוא היה מינוי של טראמפ, ההתנגדות הייתה מבחילה, וקוואנו הואשם, כמובן, באישום בלתי חדיר - כמה נשים הצהירו בבת אחת שקוואנו נהג בהן בצורה לא בדיוק מהוגנת או שניסה ממש לאנוס אותן. כל הטענות האלה היו שקריות, אבל כרגע מעניין אותי משהו אחר, על מה הן התבססו? אחת הנשים הייתה ג'ולי סווטניק, בצעירותה היא ניהלה מה שנקרא אורח חיים פרוע ביותר, החליפה מאהבים כמו גרביים, העדיפה, לדבריהם, מין קבוצתי, ופתאום מתברר שיש לה טראומה מזה. אישה אחרת, דבורה ראמירס, שהאשימה את השופט קוואנו בכך שפעם אחת, בהיותה שיכורה במסיבה, הוא הוריד את המכנסיים ונופף באיברו בפניה. כפי שהתברר תוך זמן קצר זה לא היה השופט קוואנו, אבל עכשיו אני לא מדברת על זה. אני מדברת על כך שבמאה ה-19 הדבר היה בלתי אפשרי. לא קרה שבחורות צעירות, ממעמד חברתי גבוה היו באות למסיבה, ושם גברים שיכורים היו מנופפים בפניהן באיברי המין שלהם. ואילו בשנות ה-60 -ה-80 זה היה כן! השגנו את זה! הידד! עכשיו אנחנו נשים חופשיות! ועכשיו מתברר שדבורה ראמירס בכלל לא אהבה שגבר מנופף מול פניה באיבר המין שלו, גם כשהיא שיכורה. 

והאישה השלישית הייתה כריסטין בלאסי פורד, אשר סיפרה לנו איך איש צעיר אחד, הפיל אותה על המיטה במסיבה, בקומה שניה, התחיל לנשק אותה, התחיל להפשיט אותה, היה עליה בגד ים, ולכן היה קשה להפשיט, ואז קפץ עליהם עוד איזה חבר שלה, והיא ברחה. וכפי שלא יודע לכולם, האף. בי. אי. מצאו את האיש הזה, שנזכר שכן היה דבר כזה, כריסטין בלאסי פורד, קומה שנייה, בגד ים, מסיבה, ברחה כשחבר קפץ עליהם, האיש חשב שהכול היה בהסכמה הדדית. כלומר, מה יש לפנינו? בחורה שיכורה, שבשבילה ככל הנראה מה שקרה היה אירוע כל כך שגרתי, שהיא לא זכרה מתי ואיפה זה התרחש, אבל אחר כך היא החליטה שזה הרס לה את החיים. ולמה בעצם אני מספרת את כל זה? ברור שהגברת כריסטין בלאסי פורד 

משקרת קצת, אבל מה משותף בעדויות של שלוש הנשים הללו, ואינספור נשים אחרות? שמתברר שהתנהגות שבשנות ה-70 נחשבה לניצחון המוחץ של העצמאות הנשית, מתברר שבעצם השנים לא כל כך אוהבות אותה. נראה שבעיני כמות משמעותית ביותר של נשים, מוצא חן הרבה יותר כשגברים שוברים רומחים בטורנירים לכבודן, מאשר כאשר הן בגילופין 

וגברים זרים מנופפים באברי המין שלהם לפניהן.

ופה טמונה המלכודת המרכזית, כי כל חופש, כולל החופש המיני, אינו אפשרי בלי אחריות, ואו שאנחנו משחקים לפי סט כללים אחד, שנקרא "אורח החיים המסורתי", כשהאישה לפני החתונה נשמרת בעטיפה שלמה, אין לגעת, או שהאישה היא הבעלים על גופה, ונושאת באחריות על כך. היא עושה מה שבא לה, היא הולכת למסיבות השתכרות, היא שוכבת עם מי שבא לה, היא מתחבקת עם מי שבא לה, אבל תקשיבו, במקרה זה אין לה זכות להתלונן, אם במהלך המסיבה הזו מישהו נופף לה באיברו. אבל היום הפמינאציות כופות עלינו מודל התנהגות פרדוקסלי לגמרי, לפיו לאישה מותר הכול, ולגבר מותר רק מה שהאישה מרשה לו, ואפילו זה רק בדיעבד. כמה מקרים אמתיים לגמרי ראינו כאשר בחורה שיכורה שכבה עם בחור שיכור, החברות שלה ניסו להפריד ביניהם, היא ברחה אליו, היא כתבה להן סמסים על איזה כיף שהיא הולכת להזד*ן. ביום למחרת היא התפכחה, התייעצה עם המישהו שהאוניברסיטה מינתה במיוחד בשביל מקרים כאלה, והתגלה שהיא קורבן של אונס! והאדם אשר אומר רגע, תעצרו, האישה במקרה זה נושאת באיזו אחריות? עונים לו: אתה עושה ויקטימיזציה לקורבן! אתה משכנע את הקורבן שזו אשמתה! ולא, היא לא אשמה. אבל הבחור לא אשם גם כן. איש לא אשם. Shit happens. בחיים שלנו קורים הרבה דברים גרועים. ולא בכולן אפשר לטפל דרך חקיקה. כלומר או שעלינו לחזור לאורח חיים מסורתי באיזו צורה חדשה, ואז כל מעשה מיני יצטרך לזכות באישור מקדים של הוועדה הממונה, ולפני המעשה צריך להגיע, להגיש בקשה, לחתום חוזה, ובעצם בחברות מסורתיות זה בדיוק מה שנקרא חתונה,או שעלינו לשלול את האזור האפור, שימו לב, האפור ולא האדום, מטווח הדברים ברי ענישה, כי קיומו של אותו האזור האפור הוא הוא ההישג המרכזי של המהפכה המינית. כי או שיש חופש מיני, או מצב בו האישה יכולה להגיד על כל מצב בדיעבד שאנסו אותה. 

ואז עולה השאלה, למה רבות, ואני חוזרת, רבות, אם כי לא כולן, מהפמיניסטיות היום עושות את הדבר הזה? כי אם המטרה היא שחרור האישה, אז למה לא נאבקים התרבויות שם השנים באמת נמצאות עד היום במצב של עבדות, למשל במזרח התיכון. למה לא להילחם נגד מילת נשים, נגד החיג'אב? והתשובה היא כמובן פשוטה ביותר, והיא שלהבדיל מהסופרג'יסטיות, להבדיל מאלה שנלחמו באמת על שוויון הזכויות ושחרור האישה, תכלית הפמינאציות של היום אינה בשום אופן השגת השוויון לנשים. מטרתן היא לשכנע את הנשים, נשים מערביות מודרניות, שהזכרים פגעו בהן, ושהזכרים חייבים להן. וזוהי תכלית רגילה של כל שמאלן. מה עושה השמאלן? הוא משכנע את הפרולטריון שהוא מקופח, הוא משכנע את נציגי כל המיעוטים, לאומיים, אתניים, דתיים, שהם מקופחים ושהוא, השמאלן, הולך להגן עליהם. זו מטרה מאוד פשוטה. אם נדבר על אמריקה, הרי שיש שם 300 מיליון אזרחים, מחציתם - נשים, מה רע בלשכנע חצי מהמצביעים בארה"ב שהם מקופחים על יד הזכרים הלבנים, ושצריך להצביע לשמאל? בהתחלה השמאלנים הסבירו לפרולטריון שהוא המקופח, ובעזרת ההסברה הזאת הם הצליחו לבנות ברוסיה את הגולאג. אבל עכשיו אזל הפרולטריון, אבל הביקוש למקופחים נותר בעינו, ואם אין מקופחים, צריך להסביר להם בכל מקרה שקיפחו אותם ועכשיו חייבים להם עד יום מותם. הזכר האירופאי הלבן חייב לפליטים המסכנים מהמזרח התיכון עוד מימי מסעות הצלב, ולנשים -עוד מימי סדום ועמורה. 

זוהי אסטרטגיה אלקטורלית טהורה של השמאל, ומה נורא בה? שברגע ששכנעתם את האדם שכולם חייבים לו משהו, האדם זה מפסיק לתפקד כאישיות. הוא כבר לא צריך להוכיח דבר לא לעצמו ולא לאחרים, כולם חייבים לו, כולם אשמים לפניו, פגעו בו, לכל הרוחות! ואני שוב חוזרת לשלוש הנשים שסיפרו איך השפוט ברט קוואנו פגע בהן. מה התרגיל פה? כי במצב שבו האישה נהנית מהחירות שלה, כמעט לכל אישה יקרה מצב שמישהו צבט לה בישבן, שאיזה זכר מגעיל התחיל לקרוץ לה בצורה מגונה,או להגיד איזה משהו, לכל אחת ואחת. זהו הצד ההפוך לחופש המיני, ואם את לא רוצה, אז את מוזמנת לשבת בבית, ולהתחתן, כמו בסעודיה, בשידוך שסגרו הקרובים. אז בוודאות איש לא יפגע בך לפני החתונה. מה יעשה בך בעלך אחרי החתונה, זה כבר אף אחד לא יכול להבטיח. מה המרמה פה? בכך שכלל אדם מודרני וגם לא מודרני, לכל גבר ואישה יש עשרות בעיות. בחיים שלנו מתרחשים מאות אירועים מאוד טראגיים בשבילנו. בחינות שנכשלנו בהן, אוניברסיטה שלא קבלה אותנו, החבר זרק אותי, קיבלתי "נכשל", המורה מניאקית, ההורים לא שפויים שלא מבינים אותך, או משפילים ומכים אותך, או חס וחלילה הם מכורים לאלכוהול, מחלות, מוות של קרובים, כל הדברים האלה משאירים טראומות נפשיות ממשיות, אשר בדרך כלל רציניות הרבה יותר מזה שאיזה אדם זר נגע לך בתחת.

פשוט הסתכלו על רשימת הסיבות להתאבדות בקרב תלמידי בית ספר בגיל העשרה. שימו לב שהסיבה הנוראה הזאת: "מישהו אתמול נגע לי בתחת" פשוט לא נמצאת שם. יש חרם מצד בני הכיתה, יש יחס מזלזל ומשפיל מצד המורים, יש כפי שכבר אמרתי, כישלון בבחינות וכישלון להתקבל לאוניברסיטה, עצוב לחיות, קורה, בתור סיבה להתאבדות, אונס אמיתי ומזוויע, וגם זה לא תמיד. אבל נפנוף באיבר המין במסיבת השתכרות, מעולם לא שמענו שמישהו התאבד מזה אחר כך. בחורות כמו דיאנה שוריגינה לא מתאבדות. ואת שלל הבעיות האמיתיות הללו, אי אפשר למנוע באופן מערכתי, כי החיים הם מסובכים ובלתי צודקים, אי אפשר להיערך לכל דבר. הפמינאציות של היום, בוחרות לנו שבר אחד ואומרות: "אהה! את אישה ויש לך בעיות בחיים, את לא מרוויחה מספיק, לא מצאת זכר מתאים? תיזכרי בבקשה, האם לא חטפת ממישהו פליק בתחת לפני 20 שנה? נזכרת? זהו! נכון מאוד! מהר לתמוך בנו כי אנחנו היחידים שמגינים עליך מפני אותם הזכרים הלבנים הנוראיים. כל הזכרים בעולם חייבים לך. ולמרבה הצער, זה מאפיין לא נעים של מערכות בהן מתקיימת זכות ההצבעה הכללית, כי כאשר זכות ההצבעה היא כללית, אז הניצחון באופן האסטרטגי הוא של מפלגה, אשר מחוללת בתוך החברה שכבה גדולה של אנשים אשר חושבים שכולם חייבים להם. השכבה הזאת נוצרת מדלת העם, מיעוטים, פליטים, נשים. ומכאן, כפי שכבר ציינתי הברית המופלאה הזאת, הבלתי טבעית לכאורה בין הפמינאציות לאסלאמיסטים, והמצב בו בראש צעדת הנשים בארה"ב עומדת בחורה בחיג'אב שמספרת כמה אללה מגן על זכויות האדם.

נשים יקרות! היו נא בעלות אישיות עצמאית! נצלו את האפשרויות המופלאות ביותר ובשוויון המופלא ביותר שאין מקביל להם כמעט בשום תרבות שהתקיימה אי פעם בעולם, שהעניקה לנשים ההתפתחות של המדע והטכנולוגיה במערב. אל תתנו לשמאל החדש לנצל אתכן, ואם אתן צריכות להילחם על זכויות הנשים, הילחמו נא במילת נשים ונגד אותם המקומות שבהם הנשים באמת עוברות דיכוי.

יוליה לטינינה על השמאל המודרני, מתוך "קוד דוסטופה" 2-3-2019

שלום לכם, כאן שוב יוליה לטינינה, "קוד דוסטופה", כמו תמיד בשבת בשעות אלה. ועכשיו לחדשות התרבות. ב-25 במאי 1936 נערכה בברית המועצות הצגת בכורה של הסרט"הקרקס" בכיכובה של ליובוב אורלובה. ושם, אם זכור לכם, היה סיפור של השחקנית האמריקאית מריון דיקסון, שהיה לה סוד נורא – ילד שחור, אותו שיחק בן של קומוניסט אמריקאי שברח לברית המועצות. והסרט הזה היה על הגזענות האמריקאית הנוראה, וצולם עוד ב-1936.  

אז רציתי לספר לכם שהסרט הזה זכה לאחרונה באוסקר. העלילה שם טיפה שונה: שם מוזיקאי שחור ושומר הראש שלו מסתובבים בדרום הנורא עם הסגרגציה של שנות ה-60. הסרט נקרא "הספר הירוק".

ולפני הזכייה,התסריטאי ניק וללונגה נאלץ להתוודות בפני המפלגה והממשל. מתברר שיש לו איזה חטא. מתברר שהוא ראה ב-2015 איך המוסלמים שמחים ב-11 בספטמבר, ועכשיו הוא פשוט... ככה בערך הדבר נראה במחנות של מאו בינאן. שם אנשים היו צריכים להתוודות על חטאיהם בפני הקולקטיב. אז וללונגה אמר כמה הוא מתנצל בפני כל המוסלמים, במיוחד בפני מאהרשלה עלי, המככב בסרט.

ולא הייתי מספרת על האוסקר הנהדר הזה, אלמלא... האם אתם זוכרים סרט סובייטי אחר, מ-1961, "האדם האמפיבי", על המדען הכישרוני סלבטור, הילד איכטיאנדר והקפיטליסטים חסרי הלב? תתחילו לצחוק כי גם הוא זכה באוסקר, בשנה שעברה, רק שאז הוא נקרא "צורת המים". הסרט הזה היה עוד יותר פרוגרסיבי, כי יש שם לא סתם הילד המסכן איכטיאנדר, אלא בעצם מפלצת תת-ימית, שיש להצילה מהקפיטליסטים. היה שם גיבור שמציל אותו, או ליתר דיוק מצילה. אבל היא לא מדענית, היא המנקה האילמת. המדענים דווקא הם הם הקפיטליסטים המרושעים. זה ברור למדי, כי בהתאם לאידאולוגיה של השמאל האמריקאי, ולא רק אמריקאי, המדענים הם GMO, התחממות גלובלית, בכלל אלה הם הזבלים שבגללם יש בעולם הנפלא שלנו את כל הצרות. 

למרבה הצער לא זכה סרט אחר, אשר אמנם הועמד לאוסקר, שלא נעשה לפי סרט סובייטי, אלא לפי בדיחה סובייטית. הבדיחה, אם אתם זוכרים, הלכה בערך כך – אמריקאים לימדו מרגל רוסית מושלמת, והצניחו אותו בבגדים אתניים, עם אקורדיון, ישר לאמצע סיביר. הוא יוצא מהיער לבית של איזו זקנה ואומר לה "סבתא, צריכה עזרה עם הסקה", והיא מסתכלת עליו ואמרת "לך מפה, מרגל אמריקאי". והוא אומר "סבתא, מה יש, אני פה מדבר..." והיא אומרת "אבל אתה כושי!" אז בדיוק לפי הבדיחה הזו צולם הסרט, שבו שוטר שחור אמיץ חודר ללב הקו קלוקס קלאן.

הנה איגור מלשנקו, אחד מהאנשים החכמים ביותר ברוסיה, וברור מה גורלם של אנשים החכמים ברוסיה עוד מימי צ'אצקי, אמר פעם בצורה נפלאה שיש מערכת ערכים, והיא סובלנית ביותר, ואידאולוגיה שאינה סובלנית כלל. וזה ברור ביותר כי מערכת הערכים, היא דורשת למשל שנשים לא תזכינה ביחס של בהמות.

אם זוהי מערכת הערכים שלכם, אז הדבר הראשון שימשוך את תשומת לבכם יהיו חוקי השריעה, עם ריבוי הנשים, שם האישה היא לא בדיוק יצור שווה. עוד במאה ה-19, כשעוד לא היה שום פמיניזם, כשבמערב הסדר עוד היה פטריארכלי במושגים של היום, הג'נטלמנים באנגליה ובאמריקה התפלאו על החוקים הללו. ואילו היום צעדת הנשים נגד טראמפ מונהגת על ידי איסלאמיסטיות. ואיש לא מתפלא שבראש צועדת לינדה סרסור בחיג'אב. כי אם תשאלו את השאלה הזאת, יענו לכם "אתם גזענים ונאצים, אם אתם שואלים שאלות כאלה".

אידאולוגיה חסרת סובלנות בדיוק כי היא חסרת הגיון. במובן זה ההצלחה של סרטים סובייטיים, של רימייקים של סרטים סובייטיים בקולנוע האמריקאי, היא בעיה מעניינת הניצבת בפני המערב, והייתי אומרת שהיא רחבה עוד יותר. הייתי מנסחת אותה כך. תושבי ברית המועצות למדו חדשות על עצמם ועל העולם מהעיתון "פראבדה".

החדשות הללו תמיד היו נפלאות. תושבי ברית המועצות חיו בטוב שבעולמות. הם חיו במדינה החופשיה ביותר בעולם, שבה האדונים היו הפועלים והאיכרים. במדינתם האי-שוויון המעמדי חוסל, הכלכלה צמחה, האומות היו שוות והאנשים – מאושרים. וכולם ידעו כמה טוב לחיות בברית המועצות.

באמריקה, ממלכת המזומנים והזהב השטני, המצב היה הפוך. שם עשו לינץ' בשחורים, שם הקולוניזטורים הלבנים גזלו את האדמה מהאינדיאניים וגירשו את כולם לשמורות. שם שלט האי שוויון המעמדי – היו שחיו בארמונות, והיו שחיו מתחת לגשרים. ולכן האימפריאליסטים האמריקאיים העקובים מדם חלמו אך ורק איך להשמיד את הסדר הסוציאליסטי שוחר השלום.

בשאר העולם, כפי שנודע לקוראי "פראבדה", המאבק היה בעיצומו. המדינות המתפתחות השתחררו מהעול הקולוניאלי. הלוחמים על החופש מהקולוניאליזם ניסו לעבור מהסדר הפרימיטיבי הקדום הישר אל הקומוניזם, ואילו הקולוניאליסטים הפריעו להם. האימפריאליסטים האמריקאיים תמכו בדיקטטורה העקובה מדם אשר ניסתה לשלול מהווייטנאמים את חירותם. הקצבים המיליטריסטיים הישראלים טבחו בפלשתינאים שוחרי השלום. כל זה נכתב בעיתון "פראבדה" והוצג בתכנית הטלוויזיה "מז'דונארודנאיה פאנורמה".

ולמרבה הצער כל זה היה שקר. הכלכלה המתוכננת הסובייטית לא הייתה מוצלחת. במדינה שרר מחסור בכול, מבשר ועד נייר טואלט. אי שוויון גם התקיים, אך במקום כסף הוא התבטא בהיררכיה. הצמרת של המפלגה נסעו במכוניות ממשלתיות ואכלו בחדרי אוכל מיוחדים. העם הפשוט עמד בתור. הבחירות במדינה היו בדיחה. המערכת כולה תוחזקה על ידי הצבא, הקג"ב והגולאג.

גם כל מה שמערכת התעמולה הסובייטית אמרה על אמריקה היה שקר. כן, באמריקה היו מיליונרים והיו עניים, אבל כל אחד היה יכול להפוך למיליונר, ולא היו צריכים בשביל זה להלשין על ההורים או להלל את המפלגה. זו בדיוק הסיבה שרמת החיים באמריקה הייתה כה גבוהה, עד שמה שבברית המועצות היה לנחלת המיעוט הנבחר – בית פרטי, רכב, אפילו מכונת כביסה, באמריקה היה התקן בשביל הרוב המוחלט.

כן, האוכלוסייה השחורה סבלה מדי פעם מאפליה, אבל השחור הכי מופלה בארה"ב חי בדרך כלל הרבה יותר טוב מפועל סובייטי באיזה בית פאנלים בסברודווינסק. כן, הילידים אבדו את אדמתם. אבל הבה נודה בכך: האינדיאנים האמריקאים, לו היו נשארים על אדמתם, לא היו מסוגלים לבנות את אמריקה של היום. את אמריקה של היום ספק אם היו מצליחים לבנות מהגרים מתוניסיה, אלג'יר, חוף השנהב, סין, רוסיה, ואפילו לא מהגרים דוברי הספרדית, ולו בשל כך שבדרום אמריקה מהגרים דוברי הספרדית לא הצליחו לייצר ארה"ב משלהם. את ארה"ב ייצרו האבות המייסדים האנגלו-סקסונים. וזה לא עניין של גזענות. זה עניין של מסורת תרבותית לאומית ורעיונות הנאורות.

אותו העיתון "פראבדה" שכח לספר לנו שהרוב המוחלט של מדינות אפריקה, ברגע שהסירו את עול הקולוניאליזם הפכו לגיהינום. והשכחה הזאת לא הייתה מקרית, שכן המלחמה נגד הקולוניאליזם הייתה במידה רבה המצאה של התעמולה הסובייטית. והכנס האנטי-קולוניאליסטי הראשון, שם נוסדה הליגה נגד האימפריאליזם, התקיים במימון הקומאינטרן על ידי גבלס הסובייטי - הקומוניסט הגרמני וילי מינצנברג, ב-1927 בבלגיה. התאספו לשם לוחמים נגד אימפריאליזם מכל העולם, מקוומינטנג הסיני ועד ג'ווהרלל נהרו, ואני כבר לא מדברת על אלברט איינשטיין, רומן רולן,  ברביוס. ווילי מינצברג עשה אז את כל המאמצים שהמבצע יתקיים תחת דגל כוזב, שהשתתפות ברית המועצות תוסתר.

הכנס הזה בבריסל היה יורש נאמן של רעיונות שנשמעו לראשונה ב-1920 בכנס הראשון של עמי המזרח בבאקו. שם, בבאקו, נכרתה הברית המפלצתית בין הרעיון השמאלני והאיסלאם המיליטריסטי, שהבולשביקים ראו בו כלי נוח להשמדת הציביליזציה הבורגנית. והברית הזאת בין האיסלאמיסטים לשמאל קיימת עד היום. ולמשל כשאורחי הכבוד בכנס היו יוזמי רצח העם הארמני, עם קודמו של היטלר, אנוואר פאשה בראשם. ואילו בכנס עצמו התקבל מסמך מרתק בשם "מיזם השריעה" שבו הוסבר הדמיון בין עקרונות השריעה לדוקטרינה הקומוניסטית.

באופן כללי המילה "קולוניאליזם" הפכה כתוצאה מכך לנשק אידאולוגי עצמתי במאבק של הבולשביקים נגד הציוויליזציה הבורגנית. המשמעות של המושג הייתה רק אחת – הגעת המערב למדינות המתבוססות בפיגור, בורות ודעות קדומות דתיות. כך למשל כיבוש הסין על ידי המנצ'ורים בשנות הארבעים של המאה  ה-17 לא נחשב קולוניזציה, למרות שהמנצ'ורים פשוט השמידו את הסדר הממלכתי הסיני וחלק מהתרבות הסינית. כיבוש הודו על ידי באבור והאיסלאמיזציה שבאה בעקבות כך, אשר השמידה את התרבות ההודית העתיקה, לא נחשב לקולוניזציה. ג'נוסייד, טבח, מפקנה. מפקנה, אם אתם  זוכרים, זה מה שהיה נהוג אצל עמים מסוימים באפריקה בשטח שנכבש על ידם, כלומר שחיטה של כלל הגברים ושעבוד כל הנשים והילדים. כל זה, שתולדות העולם מלאים בזה, לא נחשב לקולוניזציה.

קולוניזציה היא השיטה של השמאל לכנות את התהליך הנורא כשבאים הלבנים ואוסרים אכילת בשר אדם. וכשעיתון "פראבדה" סיפר לנו על "מיליטריסטים ישראליים העקובים מדם, המשמידים את הפלשתינאים שוחרי השלום", הוא איכשהו שכח לספר שהמוטו של ארגון הטרור "הארגון לשחרור פלשתין", אשר מומן על ידי ברית המועצות, היה השמדה כוללת של ישראל וכל היהודים שבה. וסירובה של ישראל לדרישות הללו כונה ב"פראבדה" חוסר יכולת להתפשר.

בעצם העדר המדינה אפשר לאש"ף, כמו לחמאס היום, לא לקבל כל אחריות בקשר לאוכלוסייה, מנע קיומה של כלכלה כלשהי, שהייתה מאפשרת לאוכלוסייה הענייה לקבל כסף תמורת כל דבר אחר חוץ מלהפוך לשאהידים.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי המשטר הסובייטי  קרס ברוב רעש, בכי ונהי. העיתון "פראבדה"  הלך לעולמו. אבל למרבה הפלא, כל מה שפעם יכולתם לקרוא בעיתון "פראבדה"  הסובייטי אנו יכולים לקרוא ב"וושינגטון טיימס". כל מה שהראו בטלוויזיה בשנות ה-70 אפשר לראות ממש עכשיו בCNN. לבנים עם פריבילגיות? יש פה בשפע. דיכוי השחורים, הפרת זכויות ילידי אמריקה, קלוניזטורים מלוכלכים המארגנים הפיכות – די והותר. משטר ישראלי עקוב מדם המדכא את פלשתינים שוחרי השלום – רק תדליקו ותראו.

וזו כמובן שאלה מופלאה: איך קרה שהתעמולה הסובייטית, במקום להתפגר מבושה יחד עם המשטר אשר הוליד אותה, לא רק ששרדה אותו, אלא להפך, הפכה לנקודת מבט אורתודוקסית בשביל מה שנקרא באמריקה mainstream media, ואילו כל התנגדות לה נקראת, כפי שתכננו מינצברג וראשי המפלגה הקומוניסטית, פשיזם וגזענות? כיצד קרה ששקר סובייטי הפך לתקינות הפוליטית?

לצערי יש לי תשובה עצובה לשאלה זו. השאלה הזאת נקראת "זכות ההצבעה הכללית". הרי לא תמיד מכוננים את הסוציאליזם בהפיכה, כפי שקרה ברוסיה ב-1917. כפי שאנו רואים לפני ואחרי ברית המועצות, הסוציאליסטים מנצחים בקלות בבחירות במדינות שונות ביותר, מאנשי הלייבור באנגליה, כי הלייבור הם במהותם סוציאליסטים, ועד להוגו צ'אבס בוונצואלה. וסוציאליזם הוא לא הסיפור של איך לעזור לעניים. זהו הסיפור של איך האליטה, האליטה הפוליטית משתלטת על הזכות לווסת את החיים הכלכליים מאלה שבונים את הכלכלה עצמה – משלמי המסים.

סוציאליזם זה כאשר משלם המסים מוחלף בתור בעל זכות הצבעה במקבל הסובסידיות. וכל פוליטיקאי בשמאל, כל אידאולוג בשמאל מעוניין שיהיו כמה שיותר מקבלי סובסידיות.

במקור הסוציאליזם התבסס על הפרולטריון. לפרולטריון הזה סיפרו שהקפיטליסטים גונבים ממנו את הערך המוסף. אבל הפרולטריון בחברה המודרנית הולך ומצטמצם, והפועלים שבנמצא הם דווקא נציגי מעמד הביניים, הם הם משלמי המסים. הם משלמים את המסים ולא מקבלים סובסידיות, וככאלה הם לא שכבה פורה לתעמולה שמאלנית. ולכן השמאל פונה לאחרים שיכולים לקבל סיוע ממשלתי וכל מיעוט מדוכא באופן תאורטי. ואם אין מיעוטים כאלה צריך לייצר אותם.

הנה יש את החלום האמריקאי המסורתי שאומר, שאתם – פרטים, וכל מה שתשיגו לא תלוי אלא בכם. והנה תראו מה אומר היום השמאל במערב: "אתם חלק מקבוצה. הקבוצה שלכם עוברת דיכוי וכל הצרות שלכם נובעים מהשיוך שלכם לקבוצה הזו. ומגיע לכם פיצוי. ותקבלו את הפיצוי אם תצביעו שמאל. אם אתם פליטים – אתם מדוכאים, האימפריאליזם העולמי חטא לכם. הקולוניאליסטים העקובים מדם הפכו את ארצכם לגיהינום, אז עכשיו הם חייבים לכם. אתם לא חייבים לא לעבוד, לא להשתלב, אתם חייבים לשמור על התרבות הייחודית שלכם, ואילו הקולוניאליסטים העוקבים מדם חייבים לכם כסף".

ברור שזו עמדה מטורפת, כי הפליט הוא פליט בדיוק בגלל שהוא נמלט מתרבות אשר הביאה את ארצו אל פי התהום. צריך לעזור לו לוותר על התרבות הזו. והמוני האנשים אשר ברחו מהתרבות הזו לאירופה חולמים בדיוק על זה. אבל הפליט שלנו נתקל גם במערכת אשר עושה הכול כדי שהשילוב שלו והוויתור על התרבות הקודמת יהיו בלתי אפשריים. לא נותנים לו לעבוד.

כך בגרמניה אפשר לראות איך מערכת המסננת מי מהפליטים יישאר בגרמניה נמצאת בפועל בידי האיסלאמיסטים, אשר עוזרים לאלה שבאו לחיות בשם אללה להישאר, ומגרשים את היתר. זה מדהים, אבל רוב הפליטים שהגיעו לגרמניה הופכים למוסלמים אדוקים אחרי שהגיעו, כי הם מבינים שאם הם לא יזכו בתמיכה של עורכי הדין של הקהילה יגרשו אותם.

זוהי עמדה מטורפת אשר הורסת את היסודות של הציוויליזציה האירופאית, אבל היא נותנת תעסוקה לאותה הביורוקרטיה אשר דואגת לפליטים, כי תסכימו שאם הפליט דואג לעצמו, אז אתם כביורוקרטים נשארים בלי עבודה. וכמובן שהיא מספקת מצביעים עתידיים למפלגות השמאל. המערכת בנויה לעשות דבר אחד – להרבות את כמות הבוחרים של השמאל. אתה מוסלמי? נהדר! זה אומר שאסור לך לשכוח את דת אבותיך. ואומרים לנו "יש בעולם מיליארד ושש מאות אלך מוסלמים. איך אתם יכולים להיות נגדם?"

וזה מוזר כי אירופה המודרנית התחילה מהנאורות. אירופה המודרנית התחלה מזה שגם שם הייתה כנסייה טוטליטרית, ווולטר קרא תגר על "נחש הצפע" – הכנסייה ששלטה בכל תחומי המחשבה, ש99.99 אחוז מהאוכלוסייה השתייכו אליה. ודמיינו איפה הייתה אירופה אם היו אומרים לוולטר "איך אתה מעז לדבר נגד מה ש99.99 אחוז מאמינים בו?" ככה היה וולטר לא "תקין" ביחס לקתוליות, הדת שכולם חלקו.

נשאלת השאלה: איך אפשר, אחרי שנפטרנו מטוטליטריזם דתי משלנו, להיכנע בפני טוטליטריזם זר? התשובה: בדיוק מאותה הסיבה של האידאולוגיה שמאלנית וזכות ההצבעה הכללית. או שנניח שאת בחורה. אז "ברור שזכרים לבנים מדכאים אותך". אני מפנה את תשומת לבכם לכך שאין שום קשר בין הפמיניזם החדש הזה למאבק האמתי לזכויות הנשים. אחרת הוא היה נלחם על זכויות הנשים אשר בהגדרה אינן אזרחיות מלאות, הוא היה נלחם נגד החיג'אב ומילת נשים, ובמקום זה אנו רואים נשים בחיג'אב מארגנות את צעדת הנשים.

וכבר אמרתי שהברית בין האיסלאמיזם והפמיניזם נראית בלתי טבעית רק מצד השכל הישר, אבל מצד ריבוי הקורבנות היא רציונלית לגמרי: "קודם כול הזכרים הלבנים פוגעים בנקבות, שנית הם הזכרים הלבנים מדכאים את עמי המזרח. המדוכאים, הצביעו לנו". מה יקרה לזכויות הנשים אם מי שיעלה לשלטון לא יהיו האיסלאמיסטים אלא סתם האיסאלם הכי מתון? אם אירופה תעבור לחוקי השריעה? את זה איש לא מספר לנשים המדוכאות.

להט"ב? מדכאים אותך. אפרו-אמריקאי? מדכאים אותך. מקסיקני? מהגר בלתי חוקי? אישה? עני? עליכם לדעת שמדכאים אתכם ואנחנו נעזור לכם.

ואולי כל קבוצה פה היא מיעוט, אבל ביחד הן כמובן מצטברות לכדי רוב. כי במצב האידאלי אותם הזכרים ההטרוסקסואליים הלבנים אשר משלמים את המסים צריכים להישאר במיעוט מוחלט. כל סוגי המיעוטים המדוכאים הללו, לפעמים על אמת ולפעמים מנופחים מעל ומעבר, ולפעמים דמיוניים לגמרי,הם כולם מרכיבים את הרוב, הנחוץ לשמאל כדי להגיע לשלטון בהצבעה הכללית.

ולמרבה הצער, מה אפשר להגיד, כל זה מבוסס על הדבר הפשוט היחיד, שהחברה בנויה תמיד בצורת פירמידה. תמיד יש יותר אנשים בבסיס מאשר בצמרת. והשאלה היא רק: לפי איזה מאפיין האנשים מגיעים לצמרת? במערב במשך תקופה ארוכה התרחשה ברירה חיובית. עם כל ההסתייגויות הגיעו למעלה החכמים ביותר, היוזמים ביותר, החדשניים ביותר. זה בעצם מה שיצר את הכלכלה המערבית הפתוחה.

בברית המועצות הגיעו לפסגה הנבלים, אלה שלא ידעו לייצר – רק לחלק. הרעיון של השמאל הוא שבצמרת הפירמידה יימצאו לא אלה שמיצרים אלא אלה שמחלקים את התוצרת. ואילו את אלה שמייצרים, כדי להקל על החלוקה מחדש,  צריך לכנות פושעים. הם גונבים את הערך המוסף, מחוללים את ההתחממות הגלובלית, הם מאכילים את כולם בGMO המפחיד, הם חיים בארמונות ואילו העניים בבקתות.

והייתי רוצה לציין שאם במערב לא הייתה נהוגה זכות ההצבעה הכללית, אלא הייתה, נגיד,  מערכת המעניקה זכות הצבעה רק למי שמשלם סנט אחד יותר מסים מאשר מקבל סובסידיות, ברור שכל זה בלי קשר לצבע העור, גזע, זהות מינית, אז 90 אחוז מהשאלות המדומיינות שאנו רואים עכשיו באירופה, ובמידה פחותה יותר, ואף על פי כן רואים גם באמריקה היו נעלמות מעצמן.

מהגרים ממדינות לא מוצלחות? בבקשה, למען השם. נהדר. רק שיעבדו ולא יחיו על כספי הרווחה. שישתלבו ולא ישמרו את אותה התרבות אשר הפכה את המדינות שלהם בלתי מוצלחות.

או נגיד גבולות. ברור שלמדינה יש זכות לווסת מי נכנס לשטח שלה. אם בפנים המדינה עשירה מאוד, וקל וחומר אם יש לה בשטחה כל מיני כספי רווחה לעניים, היא לא יכולה לקלוט את כל יתר ששת מיליארדי בני האדם שחיים פחות טוב.

וזהו הסיפור העצוב, שעוד בשנות ה-90 אנשי מדעי המדינה התחילו להגיד בזהירות שזכות ההצבעה הכללית לא שורדת בחברה ענייה. כפי שהתבדח פעם כמדומני מר סמית מרודזיה, שזכות הבחירה האפריקאית זה אדם אחד, קול אחד, פעם אחת. ובאמת, בחברות העניות, במיוחד באפריקה שלאחר דה-קולוניזציה, התקיימו בחירות פעם אחת ולאחר מכן לא היו בחירות כלל.

אבל עכשיו אנו רואים סיפור עוד יותר עצוב עם זכות ההצבעה הכללית. היא מייצרת בעיות אפילו בתוך חברות עשירות, שבסופו של דבר יכולות להיות מהותיות הרבה יותר, ומשפיעות לרעה למדי על התפתחות החברה הזו.

במובן הזה, כפי שאמרתי הרבה פעמים, אל תחששו שטראמפ ניצח בבחירות בארה"ב, כי הוא אינו מאיים על הדמוקרטיה האמריקאית. תתחילו לפחד כשתנצח אוקסיו-קורטז, כי זו לא תהיה בעיה של אמריקה בלבד, אלא בעיה של העולם כולו. כי הקדמה הטכנולוגית והרפואית והמדעית תאט בעולם כולו בצורה משמעותית כי אמריקה היא חוד החנית של הקדמה הזו. רק שיהיה ברור: 95 אחוז מהתרופות שנוצרות, נוצרות באמריקה, בגלל המבנה של מערכת הבריאות הפרטית. אם המערכת תהיה ממלכתית, כמו שרוצה אוקסיו-קורטז, תהיה מערכת הבריאות, נו, כמו ברוסיה.

כמובן הבעיה השנייה היא שרעיונות השמאל אשר שולטים כיום בעולם, כפי שרצו בברית המועצות, מייצרים הרבה מדינות מנודות, ומביאים לכך שלמדינות מנודות יותר קל לעשות בלגן כי אין עליהן שום פיקוח.