יוליה לטינינה - הקדמה לספר "מאה שדות"

 הקדמת המחברת 

זמן רב לא הוצאתי לאור מחדש את “מאה שדות”, כי לא הבנתי מה לעשות עם הספר הזה. מצד אחד זהו אחד הספרים החשובים ביותר בשבילי. מצד שני יש לו מגרעת אחת קטנה - אין זה רומן.  

אם כבר זוהי מסה היסטוריו-פילוסופית בשיחות, וזה, כמו שאמר בהקשר אחר לגמרי קיסור נץ-לבן, גיבור של ספר ההמשך, “כמו מכנס שטוגן בשמן - אין לאכול וגם ללבוש איש כבר לא רוצה.” 

חסרונו של הספר הוא בדיוק בייתרונו - הדברים החשובים ביותר בו הם הרעינות ולא העלילה או הדמויות, ואי אפשר לוותר על הרעיונות האלה, כי הרפתקאותיהם של מספר רעיונות גלובליים, של “מדינה”, “קניין” “צדק” הם העומדים בבסיס של “מאה שדות” 

ראו איזה פלא: העולם שלנו הפך לשטוח (לפי הביטוי המוצלח של תומס פרידמן), אינני אוהבת את המילה “גלובליזציה” אבל ההיסטוריה שלנו עדיין אירופוצנטרית. 

אנחנו עדיין דומים למחברי האנציקלופדיה הצרפתיים, שלא הכירו את ההיסטוריה הסינית, ולכן היו בטוחים שהיא לא קיימת. 

לכן התשובה המקובלת על השאלה “מדוע המהפכה הטכנולוגית לא התחילה בסין?” תמיד כלוללת הרהורים על הנטייה המזרחית לדספוטיזם. פרטים היסטוריים קטנים, כמו העובדה שהציביליזציה הסינית הושמדה פעמיים, במאות ה-13 וה-17, על ידי כיבוש ברברי, כלל לא עולים על דעתו של המשיב. הייתי רוצה לראות את תקופת ההשכלה, אם מאה שנה קודם לכן המנצ’ורים היו עושים קציצות מלונדון ומפריז. 

כאשר אנחנו נשאלים למולדת החרות, אנחנו עדיין עונים בביטחון על-פי הרודוטוס: החרות נולדה באירופה, ואילו באסיה תמיד שררה עבדות. 

אבל למען האמת כשהתחילו המדינות, והמדינות, כפי שידוע לנו מסטנלי קריימר, הופיעו לראשומה בשומר, היו אלה ערי-מדינה כדוגמת הפוליס היוונית. אלא שאותן ערי מדינה - אור, ארך,  לגש, משכו שבטים כובשים כמו שמנורה משוכת את העש, ואילו הכובשים המשידו את השלטון העצמי של הערים וייסדו ממלכות טריטוריאליות. או במקרה קיצוני, לצורך הגנה העצמית העיר התאחדה תחת הנהגת יחיד.  

עד להופעת אתונה ותבי הקהילות העירוניות של שומר נקברו תחת גלי הכיבוש. והערים היווניות הלכו בעקבותם. הם נכבשו, ויוון שוחרת החירות סיימה את דרכה כביזנטיון האדנותית, כמו שארך הפכה לחלק מדיספוטיזם הבבלי.  

כאשר אנחנו אומרים “דמוקרטיה” אנו באופן בלתי רצוני מכוונים לדמוקרטיה הישירה של אתונה, והדמוקרטיה הייצוגית, כמו למשל זו של ארה”ב. אני יכולה באופן דמגוגי כמעה להזכיר את הסממנים העיקריים שלדעת תוקידידס והרודוטוס מעידים כי הברברים הפרסיים הם “עבדים מטבעם”.  ראשית הברברים לובשים בגדים ולא מסתובבים עירומים, שנית הם  משלמים מסים, דבר שאין בני חורין עושים כלל, ושלישית יש להם בארצם שיטה אחדיה למידות ומשקולות. 

אחת השאלות הציניות ביותר שיש לשאול היא למי רווח יותר- לאותן הערים היווניות אשר שמרו על חרותן, או שמא אלה שצורפו לממלכת האחמנים. והתשובה הצינית לשאלה הצינית תהיה  שאמנם החרות הייתה באתונה, אבל חרות זו  בתנאי דמוקרטיה ישירה, כאשר בבית המשפט “היה מסוכן יותר להיות עשיר מאשר להיות אשם” לא בדיוק תרמה לצמיחה כלכלית. ואם  החרות כדאית כלכלית פחות מעבדות, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן. בפועל,  עד המהפכה האמריקאית משטרים עם שלטון עצמי של העם צצו לעתים קרובות וקרסו לעתים קרובות, כך שעד המאה ה-18 הייתה זו אקסיומה היסטורית שבשים מקום בעולם משטר דמוקרטי לא היה יכול לתפוס שטח רב.  

אחת התופעות המפחידות ביותר שאפשר לגלות בהיסטוריה היא מה שאני הייתי קוראת לו התכנסות של מדינות. המדינה, כמו גז, ממלאת את כל הנפח הפנוי, וכלל לא משנה מה המוצא של אותה המדינה.  

אתונה הייתה פוליס דמוקרטית, אבל מערכת התרומות מרצון (הליטורגיות) אשר כפתה על אזרחים עשירים לממן מכיסם בניית ספינות ומימון שגרירויות, כלומר להשקיע באהבה ציבורית ולא במיזמים עסקיים, עצרה לגמרי את הכלכלה והייתה בעלת אופי הרסני לא פחות מהגרועים שבמשטרים סוציאליסטיים. החוק הרומי היבא לנו את מושג הקניין הפרטי, אבל עד המאה ה-4 לסה”נ הקיסרות הרומית החרימה תבואה בקנה מידה של הקומוניזם, ואילו הקיסר דיוקלטיאן העביר צו המורה על מחירים הוגנים. וונציה, אשר  התחילה כרפובליקת סחר, חקקה חוק אחר חוק אשר הפכו את הסוחרים לשעבר לאצולה ומנעו הופעת סוחרים חדשים.  

“בפירנצה איש עשיר אינו יכול שלא לעסוק בפוליטיקה” נאנח פעם קוזימו מדיצ’י. ויהיה העוסק בפוליטיקה מי שיהיה - איש עשיר, איש עני או פקיד - הוא לעולם יתפוס את הפוליטיקה כזכות לחלוקה מחדש לטובתו.  

וזה העניין: אם נפטר מהאירופוצנרטיות וננסה למצוא את “הסדרה הראשית”, כדגומת הסדרה הראשית של 80% מהכוכבים שניתן לראות בשמי הלילה, אנו נראה שב-6 אלפי שנות ההיסטוריה של המדינה הקפי ענק של המרחב שושל הזמן נעים בין מדינה חזקה, בה השלטון שעלה בכל מיני צורות מנסה לשלוט בכל, כולל הקניין הפרטי, ומדינה מתפרקת בה החלקים הכי טעימים של המדינה, כלומר הצבא, הצדק והזכות גבות מסים, הופכים לקניין פרטי.  

הדבר היחיד שעוצר את המטוטלת הזאת לצמיתות - היא הקדמה של המדע והטכנולוגיה. ההיסטוריה של המדינה מתחילה בשומר ולא ביוון העתיקה. איפה היא נגמרת - איש אינו יודע.  

וכך קרה ש”מאה שדות” הוא בעצם הספר הראשון שכתבתי, וכתבתי תחילה את החלק השני, ורק אז הראשון. לכן בהוצאההנוכחית כמעט ולא נגעתי בחלק הראשון ואילו את החלק השני שיניתי בצורה רצינית למדי. בקיצור ראו ביצירה זו דיאלוגים של אפלטון שמתנהלים בין גיבורי האחים סטרוגצקי. בסך הכל לא הדמויות הכי גרועות לחיקוי.