כאן יוליה לטינינה, ורציתי מזמן לדבר על השינוי המגדרי של השנה, תנועת ה-MeToo. זהו שינוי מגדרי יסודי, שחל השנה, לא שלא היו לו סממנים מקדימים, אבל זה באמת שינוי בפרדיגמה. ובשינוי הזה מעניין אותי דבר אחד, אם נפתח את כללי ההתנהגות לפרופסורים באוניברסיטאות בארה"ב, ולקרוא שם מה אסור להם מעתה לעשות. אסור להם, בין היתר, להישאר לבד עם סטודנטית, במיוחד בחדר סגור, וכשקוראים את הכללים האלה, לפתע מבינים שכבר קראתם אותם באיזה מקום. וכמובן שאלה כללי ההתנהגות לנשים בסעודיה. הנה, אסור לזכר להיות לבד עם אישה סעודית אם הוא אינו קרוב משפחה שלה ואותו הדבר אסור כעת גם לפרופסור באוניברסיטה ליברלית אמריקאית. בשני המקרים מי שכותב את הכללים יוצא מאותה הנחת יסוד, והיא שזכר הוא אנס ומנוול, ולו רק יישאר לבד עם אישה, הוא מיד יתעלל בה מינית. מחוג התרבות עשה סיבוב מלא, ואולטרה-פמיניזם הביא לחוקים כמו בסעודיה. ולכן, אם אקדים קצת, אין מה להתפלא שהנהגת צעדת הנשים הולכת בחיג'אב, ושמקורות המימון של ההנהגה לא ממש ברורים, ואם מישהו שואל: "איך אתן בעד הנשים אבל בחיג'אב?" אז הוא בטח פשיסט, אסאלמופוב, ובכלל טראמפ.
אבל נתחיל מהתחלה. עלי להזכיר שהרכוש הפרטי הראשון בתולדות האנושות היו העבדים. והעבדים הראשונים בפועל היו הנשים. בכל התרבויות העתיקות נשים היו רכוש. אם תקראו למשל את כתבי הקודש, תוכלו לשים לב שהרעיון שהאישה היא יצור חושב לא עלתה על דעתם של המחברים. אם תזכרו בסיפור הידוע כשמלאכי האל מגיעים לסדום כדי להשמיד אותה וכל תושבים העיר, צעירים כזקנים, מתאספים לפני ביתו של לוט ודורשים לקבל את המלאכים כדי לעשות בהם מעשים מיניים לא טבעיים. על זה האנשים הלא טובים הללו קודם כל מוכים בסנוורים, ואחר כך נשפכת אש וגופרית עליהם מהשמיים. טוב, לא נתעכב על כך שעל יחס כה לא בררני האל היה מוצא את עצמו היום עומד למשפט בהאג. לי יש רק שאלה אחת: נשות העיר, מה הן אשמות? הרי הן לא יכלו, ולו מסיבות טכניות, להשתתף באירוע. התשובה היא שהמחבר אפילו לא חושד שלאישה יש איזה ערך עצמי. כאן הכול כמו בספר איוב: האל מנסה את איוב, הורג לו את האישה ואת הילדים, ואחר כך הכול נגמר בטוב, והאל נתן לאיוב אישה חדשה וילדים חדשים. מסופר על זה כאילו איוב ריסק את המרצדס שלו והאל נתן לו מרצדס חדשה.
אם אתם חושבים שגישה כזאת מאפיינת רק קהילות מרובדות ולא גמישות, כלומר את המדינות, אז למרבה צער אין הדבר נכון. מאחר שאחד מהדברים המופלאים ביותר, שאנתרופולוגים שונים אשר חוקרים חברות שונות בגינאה החדשה ובאפריקה שמים לב אליו, הוא בדיוק מעמד האישה. כי ברוב, לא אצל כולם אבל ברוב השבטים הפרימיטיביים, האישה עושה את כל העבודה. מגדלת את הילדים, דולה את המים, שותלת את הגינה, ואילו הגבר אינו עושה דבר. מדוע? זה אלמנטרי, ווטסון, כי הוא חזק יותר. כך עובד האבולוציה, אנחנו מכונות להפצת הד.נ.א. והאסטרטגיה של נקבה ושל זכר אצל האדם בקשר להתרבות שונות בתכלית. לזכר כדאי לכסות כמה שיותר נקבות, הוא משקיע בתהליך הרבייה בין דקה אחת לנגיד עשרים. הנקבה משקיעה בתהליך תשעה חודשי הריון ועוד שמונה שנים בהם הילד ימות בלעדיה, זה בחברות פרימיטיביות. היא צריכה זכר שיישאר לתמוך בה. ואצל הומו ספיינס, כמו אצל שאר קופי האדם, מסת הגוף של הנקבה היא כ80 אחוז מזו של הזכר. כתוצאה מכך הזכר הוא השולט במשפחה, השולט בלהקה. יש רק קרוב אחד שלנו אשר יוצא מן כלל. זהו קוף הבונובו, השימפנזה הננסי. אצלו היחסים בתוך הלהקה בנויים על יחסים הומוסקסואליים, ו80 אחוז מהיחסים הללו הם בין נקבות, ולמרות שהנקבות עדיין קטנות יותר מהזכרים, אותם 80 אחוז מסת גוף, הן שולטות. להקת בונובו נשלטת על ידי מועצה עליונה של נקבות זקנות וחכמות. אבל זהו היחיד מהקופים העליונים שאכן מקיים מטריארכיה. אצל כל שאר הקופים, כולל האדם, מעולם לא נראה מבנה מטריארכי, זה הכול סיפורים בעלמא.
היחס לנשים כאל רכוש המהלך ומדבר הביא לכך שאצל הגברים העשירים ובעלי שררה היה הרבה מהרכוש הזה. הם החזיקו הרמון, וברוב חברות האנושיות שבהם היה קיים רכוש פרטי ושלטון, העושר והשררה של האדם נמדדו לא רק בגודל העדרים, כמות הקונכיות באוזניים, אורך הציפורניים ושאר מדדים חשובים מאוד, אלא גם בכמות הנשים, הנקבות, בהרמון. לפעמים המגפה הזאת הגיעה לממדים כאלה, ששאר האוכלוסייה נאלצו לשכב עם בני מינם, בהעדר נקבות פנויות. כך היו הדברים בממלכת אשנטי במאה ה-19 היה מלך עם מכלאה מלאה נשים, היה לו צבא המורכב מגברים צעירים מלאים כוחות. המסכנים כמובן היו בודדים ביותר, אבל לא היה מה לעשות שכן הרוב הגורף של הנשים היו של המלך, ואילו המחיר של אלה שנותרו היה כה גבוה שהגברים הצעירים לא יכלו להרשות לעצמם. אבל המחיר של בנים היה הרבה יותר נמוך. הבת נגיד עלתה 5 כבשים, ואילו הבן שתי תרנגולות. הלוחמים הצעירים התחתנו עם הבנים, ואם התייחסו אליו טוב, אז המשפחה בהמשך הייתה מוכרת להם את אחותו. כי ברור שהוא אדם טוב, חיובי, לא שותה, לא מעשן, אז למה לא למכור לכזה?וכל זה בגלל מחסור שהמלך יצר. מתוך הפרדיגמה הנפוצה ביותר הזו שאם אתה אדם גדול אז יש לך לא רק הרבה כסף, אלא הרבה נשים, היו מספר יוצאים מן הכלל.
ואחד מהיוצאים מן הכלל הבודדים הללו היה הציוויליזציה האירופאית. זו נקודה מעניינת ביותר, כי בעולם נכתבו טונות של ספרים על ההבדל בין ציוויליזציית מערב ולבן זו של המזרח. ורובם אינם אלא נייר למחזור. ראשית כי לא קיימת ציוויליזציית מזרח אחת, יש ציוויליזציות רבות במזרח, ולא כולן מצויות במזרח, חלקן למשל באמריקה הדרומית. ושנית, מאחר והרוב הגורף של הספרים הללו מתחיל מהסיפור שהנה באירופה קידשו את זכות הקניין, לאנשים היו זכויות, בעוד שהחידה של אירופה היא לא שכיבדו בה את זכות הקניין, אלא מדוע כיבדו אותה. ואף על פי כן, יש סממן אנתרופולוגי מהותי אחד, אשר הבדיל, תחילה את יוון ורומא ולאחר מכן את אירופה של ימי הביניים משאר החברות האנושיות. מסין, מהודו, מאשנטי, ממצרים הקדומה, מאירן הקדומה, מארצות האסלאם, מיתר העולם. זהו העיקרון של בעל אחד – אישה אחת.
באירופה של ימי הביניים הוא התחבר לעוד עיקרון ייחודי ביותר, העדר אפשרות גירושין. מאשימים אותי לעתים קרובות שאני מזלזלת בתרומתה של הנצרות להיסטוריה האנושית. ואכן ראינו נסיגה תרבותית חסרת תקדים אחרי ניצחונה של נצרות באימפריה הרומית. אבל יש אחד מהדברים הממשיים שהנצרות הביאה, ושהיו לו השלכות תרבותיות מופלאות ביותר, וזהו משפחה יחידנית. הנה משיקולים אחרים לגמרי שלא ניכנס אליהם כרגע, הקנאיים הדתיים היהודיים שחיו במדבר ותיעבו את כל ענייני הבשר אסרו על הגירושין. האיסור הזה על הגירושין יצר סדר חברתי היוצא מכל כלל אנתרופולוגי. כי הרבה לפני שהאישה האירופאית הפכה ליצור עצמאי, היא הפכה למוצר יוקרתי, שבעזרתו נחתמו בריתות בין השושלות השולטות. במזרח נחתמו גם בריתות דומות, אבל הן לא היו שוות פרוטה שחוקה כי אם נתת את בתך להרמון של השליט, שיש לו ארבע נשים, אלף פילגשים, אז מה זה משנה לו אם יש לו עוד אישה אחת או לא? חוץ מזה הוא תמיד יכול לגרש אותה.
באירופה של ימי הביניים הכול היה שונה לגמרי. אגב, רואים את זה בצורה נהדרת ב"משחקי הכס" הנפלאים של ג'ורג' מרטין, איזה חלק היה לנישואין בחברה הפאודלית. האישה הייתה הסחורה החשובה ביותר. הנה היום יש למדינה עתודות מט"ח, ואילו בתחילת ימי הביניים מה ששימש כעתודה כזאת אצל מלכי אנגליה היו היורשות העשירות אשר נותרו ללא אב. דרכן תוגמלו הלוחמים הכי טובים. ויליאם מרשל, האביר האגדי, אשר שימש, דרך אגב, השראה לבריסטאן האמיץ בספרי ג'ורג' מארטין, התחיל כאביר פשוט וסיים כאפוטרופוס של המלך הצעיר. הוא קיבל בתמורה לאומץ ליבו יורשת עשירה ביותר כאישה, והפך מיד לאחד מהברונים הגדולים בממלכה. אימפריות שלמות נוצרו בעזרת חתונות. מקסמיליאן הבסבורג, שהיה לוחם גרוע ביותר, לא היה לו כסף והוא אף פעם לא ניצח במלחמות, אבל הוא השאיר לצאצאיו אימפריה ענקית, על חשבון מה? חתונות מוצלחות של הילדים. במזרח הדבר היה בלתי אפשרי, כי לא שהנשים לא ירשו את הממלכה, פשוט שם אף פעם לא נוצר מצב שיש לשליט רק צאצא אחד, והצאצא הזה - בת. הייתה שם בעיה אחרת, שלשליט מאתיים בנים, וכולם רוצים להרוג אחד את השני.
באירופה המצב היה הפוך. יש סטטיסטיקה, שאחת מכל ארבעה חתונות הסתיימה ביורשות ממין נקבה בלבד, עם כל ההשלכות הנלוות לשאלת ירושת הכתר וחלוקת האדמות. אני חוזרת עוד פעם, הרבה לפני שהפכו להיות עצמאיות, בת אצולה הפכה באירופה לסחורה ייחודית ויקרה. במזרח היא לא הייתה יכולה להפוך לסחורה כזאת, כי היו עודפים של הסחורה. החתונה לא יכולה להיות עסקה משמעותית, אם אתה יכול לעשות עשרים כאלה, והסיכוי שהבן של הבת שלך יירש את הכס היא מזערית. בדיוק בגלל זה התחיל להתרחש דבר ייחודי. במזרח משמעות הנישואין היה היררכיה מוחלטת, ולא משנה מי הגיע להרמון, בת הווזיר, שפחה מהשוק, בתו של השליט השכן. כולן מצאו את עצמן באותו המצב המשפיל. במערב נישואין של שליטים תוך זמן קצר החל להיבנות על בסיס שוויון הדדי, אם לא עם בת הזוג עצמה, הרי שעם משפחתה. מלכים התחתנו כדי לזכות בתמיכה של המלך השכן, וסתם להעיף או לכלוא אותה פשוט לא היה אפשרי. כשמלך אנגליה הנרי השמיני רצה להתגרש מאשתו הספרדייה, כדי לשאת פילגש שמצאה חן בעיניו, דבר נפוץ ביותר במזרח, שם בכלל לא הייתה בעיה, באנגליה זו כן הייתה בעיה ענקית אשר כידוע נגמר ברפורמציה.
יתרה מכך, האישה בחברה פאודלית, מעבר להיותה סחורה יוקרתית, הייתה גם בעלת הטירה. טירה, כמו שריון אבירים, היא פריט באמת יחיד ומיוחד. בשבילינו המילה "טירה" היא מאוד רגילה אנו נתקלים בה ללא סוף בספרים היסטוריים, בסרטים מצוירים, ב"משחקי הכס", אבל למעשה מחוץ לאירופה של ימי הביניים, פרט לאולי יפן, כמעט ולא היו קיימות כלל בהיסטוריה האנושית. הן לא קיימות במזרח הקדום, הן לא היו קיימות ברומא וביוון, היו קיימים מבצרים, כלומר אתר מבוצר עם חיל מצב. ברור שמי שעומד בראש חיל המצב הוא גבר, או הרפתקן שתפס את השלטון, או נציב של המלך, או יורש של הבעלים, היו ערים, כלומר ריכוזי אוכלוסייה גדולים מוקפי חומות, גם כן עם חיל מצב, יש נציב או מועצה עירונית השולטת בעיר, היו וילות, ברומא, שם נהגו לנפוש אזרחים פרטיים עשירים. בסין היו אחוזות, וכשבאירופה התחיל האבסולוטיזם, אז החלו לבנות מצודות מבוצרות, אבל טירה היא דבר ייחודי ביותר. הרי היא במהותה בית. בית של אדם אחד מסוים, העובר בדרך כלל בירושה, אבל זה בית מבוצר, עם חומות, מגדל עוז, עם חפיר, עם ברביקן. בית כזה לא היה אפשר לבנות בסין, כי בסין היו רק אחוזות, חסרות אונים מול הצבא הקיסרי. אם רק הייתם מנסים לבנות שם טירה, מיד הקיסר היה קורא לכם, מה בניתם פה? מפני מי אתם הולכים להתגונן פה? ספרו, ספרו בפרוטרוט. טירה הייתה ייחודית בכך שמאחר שהזכות להפעיל אלימות בחברה הפאודלית הואצלה לבעל הקרקעות, הוא היה יכול לבנות טירה אישית. ומאחר שהייתה לו רק אישה אחת, היא הייתה בעלת הבית. היא ניהלה בפועל את כל ענייני המשק, ויותר מזה, לפעמים היא פיקדה בפועל על הגנת הטירה, אם בעלה נגיד נלחם באותו הזמן באיזה מקום אחר.
המעמד הגבוה הזה של בעלת הטירה יוצר מיד את מה? נכון, את הטרובדורים! אשר מהללים את מי? את בעלת הטירה. שימו לב שהטרובדורים הצרפתיים באקוויטניה לא היללו את האישה באופן כללי, אלא את האישה בעלת השררה, כי לשררה תמיד יש משיכה מינית. זה מדהים, אבל המושג של אהבה במובנו המודרני בתרבות האירופית מופיע בדיוק אז, בשירי הטרובדורים. בתרבויות מסוימות מושג הזה לא מופיע במשך זמן רב. למשל טקסטים בני זמנם של הטרובדורים אבל ביפן, למשל יצירה אפית נהדרת בשם "קורות יושיטסונה" שם מסופר איך המצביא הדגול יושיטסונה בזמן שהתחבא בהרים מאחיו, לקח איתו איזו רקדנית. ולא מסופר דבר על איך הוא התייחס אליה, עד כמה עזה הייתה צריכה להיות האהבה בשביל לסחוב אתה אישה הזאת אל ההרים, באמצע החורף אחרי שנגזר גורלו. ושם לא מוזכר דבר. לקח אז לקח. סתם דרך אגב.
אז היחס הזה אל האישה, כאל פרס שיש לזכות בו, ולא כאל חתיכת רפש, הפך להיות מרכזי בכל תרבות מערב. אם תבדקו 90 אחוז מהרומנים של המאות ה-19 וה-18, הם על תעלולים שעושה זכר צעיר כדי לזכות בנקבה שמצאה חן לפניו. הוא מוכיח שהוא ראוי לה, הוא יוצא למסעות, כובש ארצות, מגלה דברים, במזרח לא היה שום דבר כזה, כי מה זה נקבה שם? נו זה שק לשפוך בו זרע ששידכו לי כשהייתי בן 10 והיא בת שנתיים, כשהיא תהיה בת 13 אני אתחתן איתה, ואז לא אצטרך להוכיח דבר, להיפך אני אחזק את הביטחון העצמי על חשבונה. אני אכה אותה, אני אשפיל אותה,אני אהיה גדול בעיניה. וזה כמובן הבדל יסודי ביותר בין הזכר האירופאי, שתמיד נלחם על הנקבות, לא קרבות של ממש, לאו דווקא קרב חניתות. זה היה יכול להיות קרב על מי משורר טוב יותר, למי יש יותר כסף, ולבין הזכר המוסלמי נגיד, שבשבילו הנשים הן, בהתאם לחוקי השריעה, סוג של צאן. לא צריך להצטיין בפניהן, לא צריך לזכות בהן, להפך, אפשר להתנקם בהן על כל אי השוויון
והשפלות של החברה. חטפת היום בשוק מכות מהמשגיח של השאח? חזרת הביתה והחטפת לאשתך, ושוב אתה מרגיש זכר אדיר. יש ספר בן זמננו, של ילידת סוריה בשם ופא סולטן, האישה הזאת, כבר בהיותה בוגרת, היגרה מסוריה לארה"ב, וכתבה שם ספר בשם A God Who Hates, "אלוהים ששונא", על כך איך במזרח השליטה המסורתית של זכרים על הנקבות מעוותת הן את מבנה החברה הן את הפסיכולוגיה של הילדים. במובן זה כבר אמרתי שהברית בין הפמיניזם אמריקאי המודרני עם אסלאמיסטים של ממש, הוא דבר מוזר ולא טבעי בכלל, שמראה שהפמיניזם האמריקאי המודרני, או ליתר דיוק רובו של זה, לא עוסק כלל בשחרור האישה, אלא בלגרום להם לחשוב תמיד שהן הקורבן.
אבל על זה נדבר מעט מאוחר יותר. עכשיו אני חוזרת לכך שבגלל שעד המאה ה-20 האישה הייתה רכוש, אפילו באירופה, גם אם רכוש יקר וייחודי, כללי הבעלות על הרכוש הזה היו כמובן נוקשים ביותר. הרי לא נעים לכם, אם למשל משלוח מאמזון, והחבילה מלוכלכת, העטיפה קרועה? אז האישה גם כן הייתה צריכה להגיע עם עטיפה שלמה. אם העטיפה נקרעה, האישה נחשבה לפגומה. והניסיון לקרוע את העטיפה היה עלול לגרום לתגובות מצד קרובי המשפחה של האישה, פשוט דמיינו מה היה קורה לאציל במאה ה-19 שבמהלך הנשף היה מפליק לבחורה שהוא רוקד איתה על התחת, או שהיה נדחף בכוח להתחבק איתה? דו-קרב! האחים שלה, הארוס שלה, כל אחד. ואז במאה ה-20 לאט לאט, ובשנות ה-60 במלוא העוצמה, מתחילה לה המהפכה המינית. הנשים אמרו "עצרו! אני לא חפץ, אני לא רחם מהלכת לגידול היורשים, אני היא הבעלים על גופי, אני מחליטה בעצמי מתי ואיך אני קורעת את העטיפה. וזה היה באמת הישג אדיר, חופש מיני בשביל הנשים. ופתאום מתגלה דבר מופלא, מתגלה שהחופש המיני, הצד השני בל ינותק שלה הוא חוסר אחריות מינית, זה לא הדבר שנשים תמיד רוצות. כי אם נדבר על הביולוגיה, על כך שאנחנו מכונות להפצת הדנ"א, אז המוטבים העיקריים מהחופש המיני בחברה הם בלי ספק הגברים, להם מספיקים 15 דקות כדי להתרבות, ולא האישה אשר צריכה לפחות תשעה חודשים, שצריכה בן זוג אמין שידאג לילד, ויקבל בתמורה פרס בצורת יחסי המין. זוהי האסטרטגיה הביולוגית המוקדמת ביותר של האישה.
עכשיו, אם אתם זוכרים, לפני מספר חודשים, בארה"ב התקיים מינוי לבית המשפט העליון של השופט ברט קוואנו. מאחר שהוא היה מינוי של טראמפ, ההתנגדות הייתה מבחילה, וקוואנו הואשם, כמובן, באישום בלתי חדיר - כמה נשים הצהירו בבת אחת שקוואנו נהג בהן בצורה לא בדיוק מהוגנת או שניסה ממש לאנוס אותן. כל הטענות האלה היו שקריות, אבל כרגע מעניין אותי משהו אחר, על מה הן התבססו? אחת הנשים הייתה ג'ולי סווטניק, בצעירותה היא ניהלה מה שנקרא אורח חיים פרוע ביותר, החליפה מאהבים כמו גרביים, העדיפה, לדבריהם, מין קבוצתי, ופתאום מתברר שיש לה טראומה מזה. אישה אחרת, דבורה ראמירס, שהאשימה את השופט קוואנו בכך שפעם אחת, בהיותה שיכורה במסיבה, הוא הוריד את המכנסיים ונופף באיברו בפניה. כפי שהתברר תוך זמן קצר זה לא היה השופט קוואנו, אבל עכשיו אני לא מדברת על זה. אני מדברת על כך שבמאה ה-19 הדבר היה בלתי אפשרי. לא קרה שבחורות צעירות, ממעמד חברתי גבוה היו באות למסיבה, ושם גברים שיכורים היו מנופפים בפניהן באיברי המין שלהם. ואילו בשנות ה-60 -ה-80 זה היה כן! השגנו את זה! הידד! עכשיו אנחנו נשים חופשיות! ועכשיו מתברר שדבורה ראמירס בכלל לא אהבה שגבר מנופף מול פניה באיבר המין שלו, גם כשהיא שיכורה.
והאישה השלישית הייתה כריסטין בלאסי פורד, אשר סיפרה לנו איך איש צעיר אחד, הפיל אותה על המיטה במסיבה, בקומה שניה, התחיל לנשק אותה, התחיל להפשיט אותה, היה עליה בגד ים, ולכן היה קשה להפשיט, ואז קפץ עליהם עוד איזה חבר שלה, והיא ברחה. וכפי שלא יודע לכולם, האף. בי. אי. מצאו את האיש הזה, שנזכר שכן היה דבר כזה, כריסטין בלאסי פורד, קומה שנייה, בגד ים, מסיבה, ברחה כשחבר קפץ עליהם, האיש חשב שהכול היה בהסכמה הדדית. כלומר, מה יש לפנינו? בחורה שיכורה, שבשבילה ככל הנראה מה שקרה היה אירוע כל כך שגרתי, שהיא לא זכרה מתי ואיפה זה התרחש, אבל אחר כך היא החליטה שזה הרס לה את החיים. ולמה בעצם אני מספרת את כל זה? ברור שהגברת כריסטין בלאסי פורד
משקרת קצת, אבל מה משותף בעדויות של שלוש הנשים הללו, ואינספור נשים אחרות? שמתברר שהתנהגות שבשנות ה-70 נחשבה לניצחון המוחץ של העצמאות הנשית, מתברר שבעצם השנים לא כל כך אוהבות אותה. נראה שבעיני כמות משמעותית ביותר של נשים, מוצא חן הרבה יותר כשגברים שוברים רומחים בטורנירים לכבודן, מאשר כאשר הן בגילופין
וגברים זרים מנופפים באברי המין שלהם לפניהן.
ופה טמונה המלכודת המרכזית, כי כל חופש, כולל החופש המיני, אינו אפשרי בלי אחריות, ואו שאנחנו משחקים לפי סט כללים אחד, שנקרא "אורח החיים המסורתי", כשהאישה לפני החתונה נשמרת בעטיפה שלמה, אין לגעת, או שהאישה היא הבעלים על גופה, ונושאת באחריות על כך. היא עושה מה שבא לה, היא הולכת למסיבות השתכרות, היא שוכבת עם מי שבא לה, היא מתחבקת עם מי שבא לה, אבל תקשיבו, במקרה זה אין לה זכות להתלונן, אם במהלך המסיבה הזו מישהו נופף לה באיברו. אבל היום הפמינאציות כופות עלינו מודל התנהגות פרדוקסלי לגמרי, לפיו לאישה מותר הכול, ולגבר מותר רק מה שהאישה מרשה לו, ואפילו זה רק בדיעבד. כמה מקרים אמתיים לגמרי ראינו כאשר בחורה שיכורה שכבה עם בחור שיכור, החברות שלה ניסו להפריד ביניהם, היא ברחה אליו, היא כתבה להן סמסים על איזה כיף שהיא הולכת להזד*ן. ביום למחרת היא התפכחה, התייעצה עם המישהו שהאוניברסיטה מינתה במיוחד בשביל מקרים כאלה, והתגלה שהיא קורבן של אונס! והאדם אשר אומר רגע, תעצרו, האישה במקרה זה נושאת באיזו אחריות? עונים לו: אתה עושה ויקטימיזציה לקורבן! אתה משכנע את הקורבן שזו אשמתה! ולא, היא לא אשמה. אבל הבחור לא אשם גם כן. איש לא אשם. Shit happens. בחיים שלנו קורים הרבה דברים גרועים. ולא בכולן אפשר לטפל דרך חקיקה. כלומר או שעלינו לחזור לאורח חיים מסורתי באיזו צורה חדשה, ואז כל מעשה מיני יצטרך לזכות באישור מקדים של הוועדה הממונה, ולפני המעשה צריך להגיע, להגיש בקשה, לחתום חוזה, ובעצם בחברות מסורתיות זה בדיוק מה שנקרא חתונה,או שעלינו לשלול את האזור האפור, שימו לב, האפור ולא האדום, מטווח הדברים ברי ענישה, כי קיומו של אותו האזור האפור הוא הוא ההישג המרכזי של המהפכה המינית. כי או שיש חופש מיני, או מצב בו האישה יכולה להגיד על כל מצב בדיעבד שאנסו אותה.
ואז עולה השאלה, למה רבות, ואני חוזרת, רבות, אם כי לא כולן, מהפמיניסטיות היום עושות את הדבר הזה? כי אם המטרה היא שחרור האישה, אז למה לא נאבקים התרבויות שם השנים באמת נמצאות עד היום במצב של עבדות, למשל במזרח התיכון. למה לא להילחם נגד מילת נשים, נגד החיג'אב? והתשובה היא כמובן פשוטה ביותר, והיא שלהבדיל מהסופרג'יסטיות, להבדיל מאלה שנלחמו באמת על שוויון הזכויות ושחרור האישה, תכלית הפמינאציות של היום אינה בשום אופן השגת השוויון לנשים. מטרתן היא לשכנע את הנשים, נשים מערביות מודרניות, שהזכרים פגעו בהן, ושהזכרים חייבים להן. וזוהי תכלית רגילה של כל שמאלן. מה עושה השמאלן? הוא משכנע את הפרולטריון שהוא מקופח, הוא משכנע את נציגי כל המיעוטים, לאומיים, אתניים, דתיים, שהם מקופחים ושהוא, השמאלן, הולך להגן עליהם. זו מטרה מאוד פשוטה. אם נדבר על אמריקה, הרי שיש שם 300 מיליון אזרחים, מחציתם - נשים, מה רע בלשכנע חצי מהמצביעים בארה"ב שהם מקופחים על יד הזכרים הלבנים, ושצריך להצביע לשמאל? בהתחלה השמאלנים הסבירו לפרולטריון שהוא המקופח, ובעזרת ההסברה הזאת הם הצליחו לבנות ברוסיה את הגולאג. אבל עכשיו אזל הפרולטריון, אבל הביקוש למקופחים נותר בעינו, ואם אין מקופחים, צריך להסביר להם בכל מקרה שקיפחו אותם ועכשיו חייבים להם עד יום מותם. הזכר האירופאי הלבן חייב לפליטים המסכנים מהמזרח התיכון עוד מימי מסעות הצלב, ולנשים -עוד מימי סדום ועמורה.
זוהי אסטרטגיה אלקטורלית טהורה של השמאל, ומה נורא בה? שברגע ששכנעתם את האדם שכולם חייבים לו משהו, האדם זה מפסיק לתפקד כאישיות. הוא כבר לא צריך להוכיח דבר לא לעצמו ולא לאחרים, כולם חייבים לו, כולם אשמים לפניו, פגעו בו, לכל הרוחות! ואני שוב חוזרת לשלוש הנשים שסיפרו איך השפוט ברט קוואנו פגע בהן. מה התרגיל פה? כי במצב שבו האישה נהנית מהחירות שלה, כמעט לכל אישה יקרה מצב שמישהו צבט לה בישבן, שאיזה זכר מגעיל התחיל לקרוץ לה בצורה מגונה,או להגיד איזה משהו, לכל אחת ואחת. זהו הצד ההפוך לחופש המיני, ואם את לא רוצה, אז את מוזמנת לשבת בבית, ולהתחתן, כמו בסעודיה, בשידוך שסגרו הקרובים. אז בוודאות איש לא יפגע בך לפני החתונה. מה יעשה בך בעלך אחרי החתונה, זה כבר אף אחד לא יכול להבטיח. מה המרמה פה? בכך שכלל אדם מודרני וגם לא מודרני, לכל גבר ואישה יש עשרות בעיות. בחיים שלנו מתרחשים מאות אירועים מאוד טראגיים בשבילנו. בחינות שנכשלנו בהן, אוניברסיטה שלא קבלה אותנו, החבר זרק אותי, קיבלתי "נכשל", המורה מניאקית, ההורים לא שפויים שלא מבינים אותך, או משפילים ומכים אותך, או חס וחלילה הם מכורים לאלכוהול, מחלות, מוות של קרובים, כל הדברים האלה משאירים טראומות נפשיות ממשיות, אשר בדרך כלל רציניות הרבה יותר מזה שאיזה אדם זר נגע לך בתחת.
פשוט הסתכלו על רשימת הסיבות להתאבדות בקרב תלמידי בית ספר בגיל העשרה. שימו לב שהסיבה הנוראה הזאת: "מישהו אתמול נגע לי בתחת" פשוט לא נמצאת שם. יש חרם מצד בני הכיתה, יש יחס מזלזל ומשפיל מצד המורים, יש כפי שכבר אמרתי, כישלון בבחינות וכישלון להתקבל לאוניברסיטה, עצוב לחיות, קורה, בתור סיבה להתאבדות, אונס אמיתי ומזוויע, וגם זה לא תמיד. אבל נפנוף באיבר המין במסיבת השתכרות, מעולם לא שמענו שמישהו התאבד מזה אחר כך. בחורות כמו דיאנה שוריגינה לא מתאבדות. ואת שלל הבעיות האמיתיות הללו, אי אפשר למנוע באופן מערכתי, כי החיים הם מסובכים ובלתי צודקים, אי אפשר להיערך לכל דבר. הפמינאציות של היום, בוחרות לנו שבר אחד ואומרות: "אהה! את אישה ויש לך בעיות בחיים, את לא מרוויחה מספיק, לא מצאת זכר מתאים? תיזכרי בבקשה, האם לא חטפת ממישהו פליק בתחת לפני 20 שנה? נזכרת? זהו! נכון מאוד! מהר לתמוך בנו כי אנחנו היחידים שמגינים עליך מפני אותם הזכרים הלבנים הנוראיים. כל הזכרים בעולם חייבים לך. ולמרבה הצער, זה מאפיין לא נעים של מערכות בהן מתקיימת זכות ההצבעה הכללית, כי כאשר זכות ההצבעה היא כללית, אז הניצחון באופן האסטרטגי הוא של מפלגה, אשר מחוללת בתוך החברה שכבה גדולה של אנשים אשר חושבים שכולם חייבים להם. השכבה הזאת נוצרת מדלת העם, מיעוטים, פליטים, נשים. ומכאן, כפי שכבר ציינתי הברית המופלאה הזאת, הבלתי טבעית לכאורה בין הפמינאציות לאסלאמיסטים, והמצב בו בראש צעדת הנשים בארה"ב עומדת בחורה בחיג'אב שמספרת כמה אללה מגן על זכויות האדם.
נשים יקרות! היו נא בעלות אישיות עצמאית! נצלו את האפשרויות המופלאות ביותר ובשוויון המופלא ביותר שאין מקביל להם כמעט בשום תרבות שהתקיימה אי פעם בעולם, שהעניקה לנשים ההתפתחות של המדע והטכנולוגיה במערב. אל תתנו לשמאל החדש לנצל אתכן, ואם אתן צריכות להילחם על זכויות הנשים, הילחמו נא במילת נשים ונגד אותם המקומות שבהם הנשים באמת עוברות דיכוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה