מאה שדות חלק א' הנפשות הפועלות

 

חלק ראשון

ארץ שמות הכזב

 

 

הנפשות הפועלות

 

(על פי היאררכיה הארצית והשמיימית)

 

האל שַאקוּנִיק (וסוחרי המקדש שלו) אל ברברי הקודם לפעולה ולהוויה, לסובייקט ולאובייקט, מבחין בין דברים ומעניק להם משעות. אין דבר בעולם שזר לו, ובייחוד - זהב, כסף ושררה. למרות שיש אומרים ששאקוניק אינו מבחין בין טוב לרע.

 

האל יָטוּן (והמטיפים הנודדים שלו) המלך האחרון לסית יטון השיג שהאל הוא אחד, וכל יתר האלים אינם אלא סממניו ותכונותיו. המלך הזה נרצח, את המקדשים שרפו באש, ועכשיו מסתובבים בעולם מיני ארחי פרחי שרוצים לשכנע את הציבור במה שלא עלה ביד המלך בעצמו.

 

האל וָרַאיְוֹרְט (הקהילות החופשיות שלו) האל- הנוכל, שקרן וגנב. באשמתו העולם כולו מלא בחורים וקיפולים, ולא חלק ועגול כפי שעלה במחשבה תחילה. ויש לומר שאם משיהו מאמין בוראיורט, לעולם הוא לא יישא בחטא, כי אין כל חטא לעשות כמעשה האל.

 

וַרָאי אָלוֹם, בן שלושים ושלוש. מלך של וַרְנָרַאיְן שבהרים, המניח שאין טעם לכבוש אדמות כדי לחלק אותם לווסלים, וחולם על ארץ האור הגדול, שם בפרקים של הקיסר מסתובבים טווסי זהב, והאור השמיימי נחבא בין עננים. 

 

אַיְלִיל, בת שמונה עשרה. אחותו הקטנה של המלך, שכל חלומותיה רק על מארבוד נץ לבן, כי הוא יפה להפליא: מעיל הקרב שלו - אדום וזהוב, עם פתילי זהב בתפרים, והתחרה שבכתפיות - כנוצות של הנץ הלבן, ונשימת סוסו - כערפל מעל השדות.

 

קִיסּוּר יָטוּן, בן שלושים ושתיים.  ראש השושלת המלכותית המודחת, אדם השקול בדעתו.  כולם יודעים שלא קל לא להרוג אדם, במיוחד כאשר יהיה צורך לשלם הרבה כסף כופר נפש.

 

מַארְבּוֹד יָטוּן, הוא מארבוד נץ לבן, הוא מארבון בן הקוקיה, בן עשרים ושבע.  אחיו הצעיר של קיסור יטון,  לוחם החרב הטוב ביותר בממלכה ואביר בר-מזל, ואביר בר-מזל הוא לא זה שיודע לכבוש מבצרים, אלא זה שיודע להוציא מהבעלים איפה הם החביאו את הרכוש.

 

אֶלְסִיל הלבן. חבר לנשק של מארבוד בן הקוקיה. סבור שמי שמסתמך בכל דבר על כישוף ואילו לא יודע להלחם בעצמו - סופו יהיה רע.

 

אַרְפָארּה, בן שלושים וחמש.  יועץ מלכותי, נזיר-שאקוניק, מכשף, פליט מארץ האור הגדול, מושל של אִינִיסִּה לשעבר. אומר שבמדינה טובה העשיר בטוח לרכושו, ואילו העני - לחייו; שעושר לא צריך להיות מקור לסכנה לבעליו, ואילו העוני - לא למכשול ולא לייתרון.

 

קלייד וַאנְוֶיילֶן, בן עשרים ושש. נוכרי וסוחר. בעצת ארפארה - יועץ למלך.

 

דַתָאם, בן עשרים וארבע. אח בדם של המלך. מורד לשעבר, שבכל זאת החליף צד לטובת הקיסר.  תלה אנשים במאות, וניהל את המרד כמיזם עסקי כשבסעיף  הוצאות - עשרה מיליון איש, ואילו בסניף הכנסות - שלטון הקיסר. נכשל כי חוקי המלחמה אינם כחוקי הכלכלה.  בזמן העלילה נזיר-שאקוניק, סוחר ויוזם. יש לו את כל היסודות לא להאמין לשום מילה של ארפארה, אותו הוא שונא בנפש.

 

סָיילַס בְרֶדְשוֹ, בן עשרים ושלוש.  חבר של דתאם, נוכרי וסוחר.

 

סוכן הבית שָאוְוִיה נזיר-שאקוניק, מרגל מארץ האור הגדול, ובכל זאת מעצב מעולה. בטוח ברצינות שבמדינה טובה לא צריך להיות לא עשירים הנוטים לעצמאות ולא עניים הנוטים למרידות.

 

שוֹדוֹם אופוסום. איש אציל, שאינו מרוצה מכל השינויים, כי בשנה האחרונה ברחו ממנו אל לָאמַסָּה עשרים ושבעה בני אדם.  המלך הכריז שבין חומות לאמסה כל כלב הוא הן חורין, אז עכשיו הם בורחים להם. ומה אתם רוצים עכשיו, לנסוע ללמאסה ולקנות מעושה האוכפים את הסחורה שהייתה צריכה להיות שלו מלכתחילה?

 

ראש העיר של למאסה, שחושב שלהיפך, אין צדק בכך שאדם יהיה בעלים של אדם , כי הצדק הוא מעל הכל. ואיך הגילדה תוכל לקבוע מחיר צודק, אם יש בסמוך עבדים העובדים בזיל הזול.

 

אוֹיְבֵן התובע, בן שלושים ותשע. בעל תכונה יקרת מציאה למנהיג: לא רק שמושך אנשים אחריו אלא נמשך בעצמו, כשהוא פועל ללא כל מטרת רווח, אם ללא מטרת רווח משמעותו לשכוח מהאינטרסים הראשוניים.

 

דוֹן הבלש מבריח ושודד לשעבר, המניח שרק גנב יכול לתפוס גנב אחר, ושרק אלה שלא משלמים חסות. בכל זאת אדם פיקח ביותר.

 

נֵרֶוֵן, בן תשע עשרה. חניך של ארפארה, צייר בחסד עליון ומרגל. לא מפחד מאלים של ברברים, ירא את בוּזְ'וָוה זקן הקטיפה. מבחין בין שני סוגים של כשף: אחד הוא הידוע מימי קדם - לתת עין הרע או להעלים דבר מן העין, ואילו אחר הוא מה שהומצא לאחרונה במקדש של שאקוניק.

 

טוֹדִּי אדום העין.  שכלל מעט את ההטפות של היטונים.  במה בדיוק - זאת קשה להגיד, כי לדעות של שודד זה, שחזר למוטב, בהפצת התורה יש שני שלבים: שלב ההסתר ושלב המרד. ובשלב ההסתר מותר להסתיר את עקרונות התורה מכולם, אפילו מהמקודשים שבמקודשים, ואילו בשלב המרד כולם צריכים להפוך למקודשים, ואילו אלה שלא יהפכו דינם מיתה ודין רכושם להיות שלל למקודשים.

 

שַדָאוּר עצם העצה. אויב בנפש של מארבוד, מפקד של המשמר הסודי של הארמון, שנוסד זה לא מכבר על ידי ארפארה.

 

המכשפה היפיפייה.

 

לוּך  מחצית. שודד ים וממציא.

 

לוֹסּי פרצוף ורוד. נוכל.

 

הליצן המלכותי.

 

אִילְקוּן -וסאל נאמן של מארבוד.  

 

אֶלְדָה - אלמנתו הצעירה של חוּדּה הטווה.

 

חיילים שבפמלייה של מארבוד - מאלה שבזמן הקרב הופכים לזאבים וקרקלים.

 

תושבי העיר למאסה שנקראים בצורה שונה בניבים שונים: בורגרים, בורז'וא, העירוניים, האזרחים.

 

העם הלוקח חלק במועצת האביב, או ליתר דיוק במסדר הצבאי של אביב, שכן בשפת אלום המושגים "איש בן חורין" ו-"אדם חמוש" זהים והמשפט "חילק הכל בין חייליו" נשמת כמו המשפט "חילק תא הכל לעם".

 

ערים, ארמונות, חלומות, חותמות מלכות, ושאר הפירטים המקודשים, שהם הדמויות הפועלות האמיתיות של ההיסטוריה.

 

רוחות הרפאים, שנעדרים גוף משלהם ומופיעים לפי צרוך במעשי נסים; וכן עבדים, צמיתים, ופעולים שכירים אשר אין להם יכולת לפעול לפי רצונם, ואין להם מקום של משמעות בסיפור שלנו.

יוליה לטינינה - הקדמה לספר "מאה שדות"

 הקדמת המחברת 

זמן רב לא הוצאתי לאור מחדש את “מאה שדות”, כי לא הבנתי מה לעשות עם הספר הזה. מצד אחד זהו אחד הספרים החשובים ביותר בשבילי. מצד שני יש לו מגרעת אחת קטנה - אין זה רומן.  

אם כבר זוהי מסה היסטוריו-פילוסופית בשיחות, וזה, כמו שאמר בהקשר אחר לגמרי קיסור נץ-לבן, גיבור של ספר ההמשך, “כמו מכנס שטוגן בשמן - אין לאכול וגם ללבוש איש כבר לא רוצה.” 

חסרונו של הספר הוא בדיוק בייתרונו - הדברים החשובים ביותר בו הם הרעינות ולא העלילה או הדמויות, ואי אפשר לוותר על הרעיונות האלה, כי הרפתקאותיהם של מספר רעיונות גלובליים, של “מדינה”, “קניין” “צדק” הם העומדים בבסיס של “מאה שדות” 

ראו איזה פלא: העולם שלנו הפך לשטוח (לפי הביטוי המוצלח של תומס פרידמן), אינני אוהבת את המילה “גלובליזציה” אבל ההיסטוריה שלנו עדיין אירופוצנטרית. 

אנחנו עדיין דומים למחברי האנציקלופדיה הצרפתיים, שלא הכירו את ההיסטוריה הסינית, ולכן היו בטוחים שהיא לא קיימת. 

לכן התשובה המקובלת על השאלה “מדוע המהפכה הטכנולוגית לא התחילה בסין?” תמיד כלוללת הרהורים על הנטייה המזרחית לדספוטיזם. פרטים היסטוריים קטנים, כמו העובדה שהציביליזציה הסינית הושמדה פעמיים, במאות ה-13 וה-17, על ידי כיבוש ברברי, כלל לא עולים על דעתו של המשיב. הייתי רוצה לראות את תקופת ההשכלה, אם מאה שנה קודם לכן המנצ’ורים היו עושים קציצות מלונדון ומפריז. 

כאשר אנחנו נשאלים למולדת החרות, אנחנו עדיין עונים בביטחון על-פי הרודוטוס: החרות נולדה באירופה, ואילו באסיה תמיד שררה עבדות. 

אבל למען האמת כשהתחילו המדינות, והמדינות, כפי שידוע לנו מסטנלי קריימר, הופיעו לראשומה בשומר, היו אלה ערי-מדינה כדוגמת הפוליס היוונית. אלא שאותן ערי מדינה - אור, ארך,  לגש, משכו שבטים כובשים כמו שמנורה משוכת את העש, ואילו הכובשים המשידו את השלטון העצמי של הערים וייסדו ממלכות טריטוריאליות. או במקרה קיצוני, לצורך הגנה העצמית העיר התאחדה תחת הנהגת יחיד.  

עד להופעת אתונה ותבי הקהילות העירוניות של שומר נקברו תחת גלי הכיבוש. והערים היווניות הלכו בעקבותם. הם נכבשו, ויוון שוחרת החירות סיימה את דרכה כביזנטיון האדנותית, כמו שארך הפכה לחלק מדיספוטיזם הבבלי.  

כאשר אנחנו אומרים “דמוקרטיה” אנו באופן בלתי רצוני מכוונים לדמוקרטיה הישירה של אתונה, והדמוקרטיה הייצוגית, כמו למשל זו של ארה”ב. אני יכולה באופן דמגוגי כמעה להזכיר את הסממנים העיקריים שלדעת תוקידידס והרודוטוס מעידים כי הברברים הפרסיים הם “עבדים מטבעם”.  ראשית הברברים לובשים בגדים ולא מסתובבים עירומים, שנית הם  משלמים מסים, דבר שאין בני חורין עושים כלל, ושלישית יש להם בארצם שיטה אחדיה למידות ומשקולות. 

אחת השאלות הציניות ביותר שיש לשאול היא למי רווח יותר- לאותן הערים היווניות אשר שמרו על חרותן, או שמא אלה שצורפו לממלכת האחמנים. והתשובה הצינית לשאלה הצינית תהיה  שאמנם החרות הייתה באתונה, אבל חרות זו  בתנאי דמוקרטיה ישירה, כאשר בבית המשפט “היה מסוכן יותר להיות עשיר מאשר להיות אשם” לא בדיוק תרמה לצמיחה כלכלית. ואם  החרות כדאית כלכלית פחות מעבדות, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן. בפועל,  עד המהפכה האמריקאית משטרים עם שלטון עצמי של העם צצו לעתים קרובות וקרסו לעתים קרובות, כך שעד המאה ה-18 הייתה זו אקסיומה היסטורית שבשים מקום בעולם משטר דמוקרטי לא היה יכול לתפוס שטח רב.  

אחת התופעות המפחידות ביותר שאפשר לגלות בהיסטוריה היא מה שאני הייתי קוראת לו התכנסות של מדינות. המדינה, כמו גז, ממלאת את כל הנפח הפנוי, וכלל לא משנה מה המוצא של אותה המדינה.  

אתונה הייתה פוליס דמוקרטית, אבל מערכת התרומות מרצון (הליטורגיות) אשר כפתה על אזרחים עשירים לממן מכיסם בניית ספינות ומימון שגרירויות, כלומר להשקיע באהבה ציבורית ולא במיזמים עסקיים, עצרה לגמרי את הכלכלה והייתה בעלת אופי הרסני לא פחות מהגרועים שבמשטרים סוציאליסטיים. החוק הרומי היבא לנו את מושג הקניין הפרטי, אבל עד המאה ה-4 לסה”נ הקיסרות הרומית החרימה תבואה בקנה מידה של הקומוניזם, ואילו הקיסר דיוקלטיאן העביר צו המורה על מחירים הוגנים. וונציה, אשר  התחילה כרפובליקת סחר, חקקה חוק אחר חוק אשר הפכו את הסוחרים לשעבר לאצולה ומנעו הופעת סוחרים חדשים.  

“בפירנצה איש עשיר אינו יכול שלא לעסוק בפוליטיקה” נאנח פעם קוזימו מדיצ’י. ויהיה העוסק בפוליטיקה מי שיהיה - איש עשיר, איש עני או פקיד - הוא לעולם יתפוס את הפוליטיקה כזכות לחלוקה מחדש לטובתו.  

וזה העניין: אם נפטר מהאירופוצנרטיות וננסה למצוא את “הסדרה הראשית”, כדגומת הסדרה הראשית של 80% מהכוכבים שניתן לראות בשמי הלילה, אנו נראה שב-6 אלפי שנות ההיסטוריה של המדינה הקפי ענק של המרחב שושל הזמן נעים בין מדינה חזקה, בה השלטון שעלה בכל מיני צורות מנסה לשלוט בכל, כולל הקניין הפרטי, ומדינה מתפרקת בה החלקים הכי טעימים של המדינה, כלומר הצבא, הצדק והזכות גבות מסים, הופכים לקניין פרטי.  

הדבר היחיד שעוצר את המטוטלת הזאת לצמיתות - היא הקדמה של המדע והטכנולוגיה. ההיסטוריה של המדינה מתחילה בשומר ולא ביוון העתיקה. איפה היא נגמרת - איש אינו יודע.  

וכך קרה ש”מאה שדות” הוא בעצם הספר הראשון שכתבתי, וכתבתי תחילה את החלק השני, ורק אז הראשון. לכן בהוצאההנוכחית כמעט ולא נגעתי בחלק הראשון ואילו את החלק השני שיניתי בצורה רצינית למדי. בקיצור ראו ביצירה זו דיאלוגים של אפלטון שמתנהלים בין גיבורי האחים סטרוגצקי. בסך הכל לא הדמויות הכי גרועות לחיקוי.