יוליה לטינינה על הסיום של משחקי הכס

שלום לכם! כאן יוליה לטנינה, זה לא "קוד דוסטופה" אלא LATYNINA.TV, הרשמו ועשו לנו לייק.

היום אנחנו נדבר על העונה האחרונה של "משחקי הכס", ולכן מי שלא צפה, אנא אל תקשיבו, כי כל מה שנגיד פה זה הכל ספויילרים, נדבר רק על זה שהצופים נורא נעלבו, רבים אחרי סיום העונה האחרונה הרימו צעקה  - איך זה?!? עבדו עלינו! הבטיחו לנו אגדה קסומה, בה נסיכה אגדית דאינריז טארגאריין והדרקונים שלה הייתה צריכה להשמיד את מלך הלילה, לסיים את שלטון הרודנות של סרסיי ולהתחתן עם הנסיך המקסים ג'ון שלג, והנה עבדו עלינו בצורה מגעילה ביותר, היפיפיה הקסומה הפכה לרודנית עקובה מדם, המבטיחה על הריסות עיר הבירה של ווסטרוז שהושמדה במו ידיה לשחרר את יתר מדינות העולם באותו האופן בו היא שחררה את הבירה, ואילו נסיך האגדות תוקע לה פגיון בין הצלעות, והופך מאוהב לברוטוס החדש, וזה אחרי שהם הצילו את העולם ממלך הלילה. כל זה אינו אלא מרמה, שוד ועבירה נגד ההפי אנד ההוליוודי.

 ואני אענה שזה זה סיום פשוט גאוני לטקסט פשוט גאוני. ושהרומן של ג'ורג' מרטין הוא טקסט יחיד בדורו, שמוזר לדבר על הרומן שטרם הושלם, מאחר והספר הלפני האחרון, "רוחות החורף", ג'ורג' מרטין כותב כבר שמונה שנים, ולפני המצב היום הוא מבטיח לסיים אותו ביולי 2020, הסדרה התקדמה מעל ומעבר, וכפי שאנחנו יודעים היא לא תמיד נצמדת לספר. לעתים קרובות מאוד הסדרה משתמשת בקלישאות הוליוודיות בדיוק באותם המקומות שמרטין דוחה אותן, ובמקרה הנוכחי, של סיום הסדרה, אין כל ספק שברור שזה הסיום, פחות או יותר, שמרטין התכוון אליו, באופן עקרוני. והספר של מרטין במובן הזה הוא גאוני ממספר סיבות. 

קודם כל הוא מכריח אותנו לבחון מחדש את ההשקפה שהתרגלנו אליה עוד מימי בית הספר על מהות הפאודליזם. בשביל צרכן מודרני, זה בדרך כלל איזה עבר אפל בתולדות האנושות, במהלכו הלורדים האצילים עסקו בכל מיני שטויות כמו הטורנירים של אבירים, ערכו מלחמות אזרחים אינסופיות ושדדו את העם הפשוט. אבל  הפאודליזם באמת הוא השורש ממנו צמחה החרות המערבית הנוכחית. בדיוק אותה המאגנה כארטה הידועה לשמצה, שעליה אוהבים כל כך להסתמך אנשים שאף פעם לא קראו אותה, בכלל לא הבטיחה את הזכויות ואת חירויות האזרחים. היא הבטיחה את הזכויות ואת החירויות האצולה, כולל הזכות למרות במלך במידה והוא יפר את החירויות הללו. החרות לא ניתנה באירופה לכל בבת אחת, היא ניתנה תחילה לאצולה, וכל האוטוקרטים אשר הגיעו לשלטון באירופה, בין אם היו אלה מלכים בימי האבסולוטיזם, או הרודנים בערי איטליה במאה, ה-15, כולם הגיעו לשלטון באותו האופן. הם פנו מעל ראשי האצולה אל ההמון, והבטיחו לו לשחרר אותו מעול האצולה. 

"משחקי הכס" זה בין היתר פולמוס סמוי עם שני נכסי ספרות מוכרים מאוד. ראשית עם היצירות ההיסטוריות של שייקספיר, והאחר הוא "דון קישוט" של סרוונטס. אני רוצה להזכיר שהיצירות ההיסטוריות של שייקספיר מתארות בפועל t, אותה המלחמה כמו "משחקי הכס", והיא המלחמה בין בית לנקסטר ובית יורק על הכס האנגלי. שייקספיר מתאר אותה מנקודת מבט של מה שניתן לכנות "ראליזם טיודורי" בהקבלה עם "ראליזם סוציאליסטי", והרעיון המרכזי אצל שייקספיר הוא מאוד פשוט- היה היו להם לורדים אציליים רבי השפעה, עם הצבאות הפרטיים שלהם, והם תמיד עשקו את אדמת אנגליה, פעם אחת הם הרגו את המלך החוקי, ולאחר מכן במשך 30 שנה הכחידו זה את זה, התחילו 30 שנות כאוס, עד שלא בא מלך חדש ולא ריסן את כל הלורדים. 

והנה מה שמעניין- הספרים האחרונים על מלחמת השושנים, למשל The Wars of the Roses של דן ג'ונס, הם בעצם נמצאים תחת השפעה של "משחקי הכס", מקרה ייחודי, כשספרי היסטוריה מושפעים מספרות יפה, אם כי באופן דומה ספרות רוסית על מלחמות נפוליאון נמצאת תחת השפעה משמעותית של "מלחמה ושלום". והספרים החדשים האלה מתארים לרוב את המצב בצורה הפוכה לגמרי.  הם אומרים - היה היו לורדים אצילים רבי השפעה, שהצבאות הפרטים שלהם היו הערובה לחירות האנגלית. יום אחד הלורדים האלה הרגו את המלך, כי הוא הפך לרודן ועבר כל גבול, כמו שעשה בפועל המלך המשוגע אאיריז, לאחר מכן הלורדים נלחמו במשך 30 שנה, ובמשך המלחמה הזאת הם הכחידו אחד את השני, אל ההריסות מלך שבנו הפך לרודן, היה כורת ראשים לנשותיהם, וכמעט חיסל את חירותה של אנגליה. ובאופן כללי ההבדל בין מדינות אירופה, אנגליה מחד, וספרד וצרפת מאידך, הוא בדיוק בזה שספרד וצרפת אבדו, בתקופת האבסולוטיזם, אבדו את החרות הפאודלית שלהם, ואילו אנגליה הצליחה לשמור על ניצנים שלה, ולהעביר אותם הלאה, לפרלמנט, למהפכה המהוללת, ולבסוף  למושבות האמריקאיות. 

והספר השני איתו "משחקי הכס" מתפלמס הוא "דון קישוט" של סרוונטס, כי "דון קישוט" נכתב באותו הזמן כאשר תקופת האבירים, בשל המצאת הנשק החם והזמנים החדשים של האבסולוטיזם, הפכה לגופה נרקבת. ו"דון קישוט" לועג לאבירים, עם קוד הכבוד המגוחך שלהם. אבל הקטע הוא שקוד האבירים, מגוחך וחסר הגיון, אכן התקיים בפועל. אירופה אכן חיה לפיו במאות ה-12 וה-13. ובמסגרת הקוד הזה האבירים אכן, רק בשל מילה של כבוד, היו משחררים שבויים כדי שהם יוכלו לאסוף את דמי הכופר. במסגרת הקוד הזה המלחמה הפכה לטורניר אבירים, ואילו טורניר הפך למלחמה. והכבוד הדדי בין האויבים, אותו כבוד האבירים הידוע לשמצה, כמעט ולא קיימות לו מקבילות בתקופות אחרות, וכמובן לא הייתה לו כל מקבילה במזרח, שם להזמין את האויב לחתונה ואז לרצוח אותו נחשב לשיא החוכמה הפוליטית. אלא מה, כבוד של אבירים לא היה אלא בין השווים, והמנצח היה מקבל את פני המנוצח בטירתו, שירת לפניו במשתה, אבל אותו המנצח הרג את האיכרים של האויב, וחשב שזה משהו בסגנון של סנקציות כלכליות. ובכלל, הדמויות האציליות של מרטין קוסמות לנו כל כך, בזה שהחירות שלהם רחבה הרבה יותר  מזו של אנשים כמעט בכל חברה אחרת, החל מרומא וסין וכלה ימינו אנו.    

והסתקרנתי מאוד לראות איך ג'ורג' מרטין יישב את הסתירה הגלויה הזאת, ההלל לזכותם של הפאודלים של ווסטרוז למרוד עם כל הזוועות הנלוות למרד הזה, ולסיפור האגדי של דאינריז טארגאריין, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות, שהקריירה הצבאית שלה, יש לשים לב, עברה בעיקר במזרח, וכללה בעיקר צליבה של בעלי עבדים, ובפיקוד על דות'ראקים הברבריים.

וכמובן ששלושה דברים בסיום של "משחקי הכס" העליבו את הציבור ה"פוליטיקלי קורקט" של היום. הראשון הוא כמובן ההפסד של הפמיניזם. מעריצות ה"מי-טו"  שמחו מאוד שבאמצע הסדרה כמות הנשים הלכה וגדלה, והתפקיד שלהן הלך ונהיה חשוב יותר ויותר. המלכה סרסיי, מליסנדרה, ליידי אולנה, ליידי מורמונט, יארה/אשה, בריאן מטארת', דאינריז עצמה, ואז כל הנשים נהרגו, ובסיום הסדרה במועצת המלך, כמו שכתב מבקר נזעם אחד, שוב יושבים זכרים לבנים (White Males). איפה הדות'ראקים? איפה הבלתי-טמאים עם הגנרל השחור החביב שלהם בשם תולע אפור? איזה חוסר תקינות פוליטית. נו, סלחו לי אבל לא יכול להיות אחרת, כי האישה בימי הביניים הייתה יכולה לעשות קריירה כאם, כבת, כנביאה או כאשת איש, או אם היא הייתה מוותרת על המגדר שלה, והייתה הופכת ללוחם. היו דוגמאות לכך, למשל אישתו של רובר גיסקאר, סיקלגאיטה, ידעה להלחם לא פחות מכל אביר, ואף נצחה בקרב דירקהיום בשנת 1081. אבל היא הייתה כבשה שחורה בדיוק כמו בריאן מטארת', ובאופן כללי הנשנים הפכו למנהיגות במצב בו כל הגברים נהרגו, וזה בדיוק מה שקרה ב"משחקי הכס" לקראת העונה החמישית - השישית. אין שום בסיס לכך שאחרי סיום המלחמה, בעת השלום, הבתים האצילים ייוצגו במועצת המלך על ידי נשים. 

הדבר השני היה ההתרסקות של האידאולוגיה הפרוגרסיבית, של הרעיון של "לשבור את הגלגל". החלק השמאלני של הציבור האמריקאי חשב על דאינריז כאחת משלהם. היא הייתה כמעט אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ברני סנדרס בחצאית, אם הדרקונים, מנפצת השלשלאות. סביבה היו לא רק זכרים לבנים אלא גם מצביאים שחורים, הדות'ראקים הפראיים, היועצת שלה הייתה בחורה שחורה יפיפייה, היא הבטיחה "לשבור את הגלגל", היא בטלה את העבדות במירין ועוד מעט הייתה צריכה לבטל את הפאודליזם הרקוב בווסטרוז, שם שלטו זכרים לבנים עם התפיסות המיושנות שלהם על הכבוד הגברי. ופתאום דיאנריז לנגד עינינו הופכת לרודנית, אשר משמידה בהתקף זעם באש את העיר שנכנעה לה, ועל הריסות מכוסות באפר מבטיחה לשחרר את יתר העולם.
 אז התמונה הנפלאה הזאת, דאינריז עם כנפי הדרקון המתרוממים מאחוריה, תכנס בלי ספק לספרי ההיסטוריה. ולא שרמזים למה שיקרה לא היו מפוזרים הן בסדרת הטלוויזיה והן בספרים, כי ספריו של ג'ורג' מרטין זה בכלל ספרים על איך נולדות להן דמויות. איך טיפשונת רומנטית סנסה סטארק הופכת לתככנית מבריקה, איך ברדנון סטארק הופך מילד שובב לנכה ולאחר מכן לעורב בעל שלוש עיניים, איך ג'יימי לאניסטר הופך משחצן המלא בעצמו, השוכב עם אחותו לגיבור טראגי ביותר שגורלו נגזר, ואיכשהו לא ציפינו שתמורות חסרות הרחמים הללו יגעו בגיבורה הראשית. או ליתר הדיוק חשבנו שהמעבר מנערה ביישנית לאם הדרקונים, ולא ציפינו שבהמשך הכל ישתבש. 

עם זאת יש לציין שכל הרמזים היו מפוזרים בצורה קפדנית בטקסט. ההוצאה להורג של יותר ממאה מאצילי מירין, חוסר רצון מוחלט להקשיב לטענות של בעלי העבדים לשעבר, כי הרי מה, הם היו בעלי העבדים, הם חלאות, מה יש להתחשב בהם, רצח מנהיגי הדות'ראקים, ההוצאה להורג של ראנדל טארלי ובנו בגלל סירובו לסרב. וכל פעם הקורא, שבוי בקסם הנקמה הנאצלת של דאינריז,  לא שם לב לשום דבר, כי במלחמה כמו במלחמה, המטרה מקדשת את האמצעיים. אנחנו, או לפחות אני, אפילו פספסנו את ההרמז העלילתי כמו הידיעה שהמלך המשוגע אאריז הטמין בזמנו מתחת למבני הבירה סליקים עם אש-פרא, כי נו הרי זה ברור שאם הסליקים עדיין שלמים, ואם במערכה ראשונה מישהו מטמין מתחת למבנה את האש הירוקה, הרי שבמערכה האחרונה, כמו  עם הרובה הידוע, בטוח שהכל יתפוצץ. 

ורוב הצופים כנראה נזעקו ברצינות רק כאשר דאינריז, כשהיא גילתה שג'ון שלג גם הוא טארגאריין, במקום לשמוח, שהרי כעת יכולים להתחתן ולשלוט ביחד בווסטרוז, היא פתאום התחילה לקנא לשלטונה, פקדה עליו לשמור את המוצא שלו בסוד, ואז לאט לאט התחיל להברר שהיא חולת שלטון ושלהיות לצידה כרוך באותו סיכון וחוסר וודאות כמו להיות לצידם של סטלין או היטלר. וכאן נזכרנו שהרודנים הכי מפלצתיים בהיסטוריה לא היו אלה שהבטיחו לשעבד את העמים, אלא בדיוק להיפך - אלה שהבטיחו "לשבור את הגלגל". ראינו לפתע איך נראה באמת ההמון הדות'ראקי כאשר הוא מגיע לערי ווסטרוז. והנה לשמאלנים האמריקאיים, אשר מנסים היום בעצמם "לשבור את הגלגל" עם הכוונות הכי טובות, ספק אם היו אוהבים את ההשוואה הזאת.
וכמובן החטא השלישי, שעליו אין מחילה כלל בסיום הזה היה שהוא שבר את כל המסורת של האגדות, של הרומן היווני וסרט הוליוודיי. הרי כולנו קלטנו שבסוף דאינריז וג'ון צריכים להתחתן. כולנו ניחשנו, החכמים - מוקדם יותר, הטיפשים - מאוחר יותר, שג'ון שלג הוא בעצם הוא היורש החוקי של בית טארגאריין, וכולנו חיכינו בציפייה דרוכה מתי הם סוף סוף יפגשו, יתאהבו ויתחתנו, ויחד יצילו את העולם. והרי הם אכן אהבו זה את זו, והם אכן היו הגיבורים ומצילי העולם, ממלך הלילה, הרוע המוחלט. בפועל זו נקודה מאוד עדינה, ג'ורג' מרטין, להבדיל מספרות מערבית בכללותה מתייחס באופן מאוד סקפטי לאהבה הלוהטת. שימו לב שבספרו הנישואין האיתנים הם רק אלה המבוססים לא על אהבה, כמו זה של קייטלין סטארק, וכל המקרים כולם כשמישהו אוהב מישהי, מביאים בספרו של מרטין לטרגדיה. כי אהבתו של אדם גורמת לו לשכוח את חובותיו, למשל אהבתו של רוב סטארק וג'יין ווסטרלינג, נערה ממשפחה נחשלת, מביאה לכך שרוב מפר את הסכמותיו עם בית פריי ונהרג. התשוקה האסורה של התאומים סרסיי וג'יימי היא טרגית. ואני רוצה להזכיר לכם שהסיבה המקורית לכל מלחמות האזרחים בווסטרוז ונפילתו של בית טארגאריין היא גם אהבה, אהבתו של ראיגאר טארגאריין לליאנה סטארק. ובמובן זה אחד הפספוסים הגדולים של הסדרה הוא שהם נכנעו לקלישאות הוליוודיות והציגו את זונת המחנה שאי כמאוהבת בטיריון לאניסטר, כי בספר שאי היא זנזונת טיפשונת ערמומית קלת דעת המסובבת את טיריון סביב האצבע. הוא אוהב אותה, היא לא אוהבת אותו. ובדיעבד ברור שאכן, זוג האוהבים הראשי, דיאנריז וג'ון, לא הולכים להיות אצל ג'ורג' מרטין יוצאים מן הכלל. וההבדל היחיד הוא שג'ון הוא אכן גיבור למופת, להבדיל מג'יימי, טיריון ורוב סטארק הוא לא מקריב את חובתו על מזבח האהבה. הוא מקריב את אהבתו על מזבח החובה. ובעצם אותה האהבה של דאינריז וג'ון, שבכל ספר אחר הייתה המניע המרכזי של העלילה, ושלמענה הכל היה מתרחש, אצל מרטין אינה אלא נסיבות העלילה. זה מה שעושה את הרצח של דאינריז לטרגדיה. זה, כמו שברוטוס לא רק היה רוצח את יוליוס קיסר, אלא גם היה מאוהב בו. כלומר מה מרטין בא לומר לנו? שאין מושיע או מושיעה קסומים, אלא יש עבודה יומיומית בסלילת ביוב ושיקום בתי הזונות העירוניים. המושיע אשר רוצה להציל את האנושות ו"לשבור את הגלגל" הוא רודן. וברור שהפשע המשולש הזה, נגד האידאלים של פמיניזם, נגד הרעיון של לשבור את הגלגל, והחשוב מכל, נגד הסיומים היפים מהאגדות, הדורשים באופן בלתי נמנע שהגיבורים יתחתנו, חצי מהציבור לא יסלח למרטין, ולא נורא, ואילו החצי השני יבין שהספר הזה הוא אכן נכתב לפי חוקים אחרים, מדהימים, מה שעושה אותו לספר גאוני באופן מוחלט, וחלק מוחלט של הספרות של המאה ה-21.
כאן הייתה יוליה לטינינה, ו-LATYNINA.TV. אל תשכחו אותנו, הרשמו לערוץ שלנו, ואפילו, אני מפחדת להגיד -  עשו לנו לייק. כל טוב!